בין מזרח למערב

בשנים האחרונות תופעת הזוגות האתיופים המתחתנים עם צברים הופכת לעניין של שגרה, ומבשרת על ההתערות המבורכת של בני העדה האתיופית בישראל. לכבוד חג הסיגד, פגשה ירדן ירחי זוגות שמספרים על קיבוץ הגלויות באופן האמיתי והמוחשי ביותר

חדשות כיפה ירדן ירחי, כיפה 20/11/14 18:52 כז בחשון התשעה

בשנות החמישים אחוז הזוגות הבין עדתיים שנישאו היה ארבעה עשר אחוזים מכלל הזוגות שהתחתנו. הקווים האדומים בין העדות היו ברורים - בכל עדה החינוך שונה, הנוסח שונה, המטבח ומרכיביו שונים והתרבות שונה לגמרי. ילד טוב צריך להביא הביתה כלה שגדלה על אותם מאכלים, אותו חינוך ואותם ריחות. מאז, בכל שנה הפער בין העדות מצטמצם ומספר הזוגות המעורבים שמתחתנים מטפס בחצי אחוז עד שבשנות התשעים ארבע עשרה האחוזים הכפילו את עצמם.

היום, שלושים שנה אחרי מבצע משה, עם ישראל הצליח לגשר אפילו על המרחק בין אירופה לאתיופיה, ולא קשה למצוא כיום ילדים שהעדה שלהם היא חצי אתיופי וחצי פולני.

חג הסיגד אותו חוגגים בני העדה האתיופית היום (ה') הוא חג של חידוש הברית עם האל ותפילה על המשכיות האמונה ובוא הגאולה. הוא מצויין במערכת החינוך ובעצרת מרכזית בישראל על פי החוק, אבל למרות זאת הוא עדיין לא נטמע בלוח השנה היהודי-ישראלי. למרות זאת, יש מי שבזכותו חג הסיגד הופך לאט לאט לחלק טבעי מהישראליות.

בכל שנה בכ"ט בחשוון (החג הוקדם השנה בגלל שהוא חל בשבת י"י), שולחים אפרת ויעקב את תמר בתם לגן עם תלבושת אתיופית מסורתית, עם דיסק של מוזיקה טיגרית, עם סלסילה עם 'דאבו', הלחם המסורתי, ועם משימה כבדה על הכתפיים: לספר לגננת ולכל הילדים על חג הסיגד. הילדים רוקדים לצלילי המוזיקה האתיופית המסורתית ויטעמו מהלחם. מי שירצה יוכל גם למדוד את הבגדים. חג הסיגד הוא לא כמו שאר החגים, מסבירים אפרת ויעקב. את חנוכה כולם חוגגים בגן יחד, גם את ליל הסדר ואת שבועות. אבל אם תמר לא היתה בגן - את חג הסיגד אף אחד לא היה מכיר.

(צילום: אופיר יברקן)

אפרת, היום בת 32, גדלה ביישוב מרכז שפירא. בשנותיה בתיכון היא הדריכה בסניף בני עקיבא של עולי אתיופיה, הכירה את השפה ואת המנהגים. גם בשירות הלאומי היא עבדה עם בני הקהילה האתיופית בשירות בן שנתיים במרכז קליטה לבני העדה, ולבסוף היא הודיעה למשפחתה שהיא רוצה להתחתן עם אתיופי. וכמו שהיא דמיינה - כך קרה במציאות.

את יעקב (37), היא הכירה דווקא באינטרנט. משפחתו עלתה לארץ במבצע משה. אמו, אחיו וסבתו נפטרו בדרך, ולאחר שנתיים במחנה מעבר בסודן הגיעו הוא, אביו ואחיו לארץ, לבאר שבע, ושם התיישבו.

יואל, אבא של אפרת, לא נותן לשאלה המורכבת הנוגעת לקבלת בן הזוג במשפחה להישאל בכלל. "הרגשנו שלמות מלאה! מוחלטת!”, הוא פותח ומסביר בשיחה עם כתבת 'כיפה' כיצד התקבל יעקב במשפחתם. "שאלנו את עצמנו כמה הוא ישראלי, עד כמה יעקב ואפרת יצליחו לפתח זוגיות נורמלית, לפי הבנתנו. הרי הוא לא ראה בבית זוגיות מאותו סוג שהבת שלנו ראתה, זה מזמין אולי סוגי ציפיות שונים..., אך ברור שהחששות נדחקו הצידה על ידי הביטחון והשמחה”.

יואל מספר בגאווה שכשנפוצה השמועה על אירוסיה של אפרת, חבר התקשר אליו לאחל מזל טוב. 'יהיו לי נכדים אתיופים!', יואל סיפר לו. 'מה פתאום! למה?', החבר נבהל, ויואל אומר: "בתי התארסה עם אתיופי..”. 'וזה לא מפריע לכם?', הקשה החבר, ויואל ענה במילה אחת: "להפך!”.

“כששמעתי על השיחה הזאת, הייתי כל כך גאה בתשובה שלו”, אפרת משתפת, "פתאום הבנתי שאני לא נכנסת לבד לסיפור הזה אלא שגם ההורים שלי נכנסים יחד איתי. שהם רואים את הזוגיות שלנו והם גאים ושמחים!”.

ומהצד השני, איך המשפחה של יעקב קיבלה את זה שהוא הביא כלה 'פרנג'ית'? הרי מן הסתם גם שם זה לא פשוט. אפרת עונה על השאלה הזאת בסיפור: "בדרך לחתונה שלנו חבר של יעקב תפס טרמפ עם מישהו מהיישוב שלי. הבחור שהסיע אותנו דיבר עם חבר של יעקב ולאורך כל הדרך לא הפסיק להגיד לו כמה יעקב זכה, 'מאיזה משפחה טובה אפרת באה', אמר. והחבר השני הגיב בטבעיות: 'אתה יודע, גם אפרת ממש זכתה! יעקב בחור מדהים! המשפחה שלו מדהימה! איזה חתן, איזה בן אדם!'”

יעקב היה הבן הראשון במשפחה שהביא הביתה כלה שהוא בחר. שאר האחים שלו נישאו על פי בחירת האב. “הציפיה הייתה שיעקב יתחתן עם אתיופית. זה היה שונה. הם ידעו שהחתונה לא תהיה בדיוק כמו שהם רצו”, מספרת אפרת. "אבל הקהילה האתיופיתהיא קהילה מדהימה. הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. המשפחה של יעקב מאוד חמה, מחבקת אותי עם כל השיגעונות שלי", היא אומרת בקול שאי אפשר לפספס בו את החום.

“שיגעונות?”, אני מבקשת דוגמא. “את יודעת, נגיד הבישולים”, צוחקת אפרת. "אני לא יודעת אם יש עוד משפחות שמקבלות ככה כלה חדשה למשפחה שלהם!”.

המשפחה האתיופית היחידה בקדומים

הוריה של בת-אל (21) עלו מאתיופיה. הם והיו זוג יחיד שבחר לגור בנפרד מהקהילה האתיופית, והתיישבו בקדומים, ושם בת-אל נולדה. כל החברות שלה היו ישראליות ולמנהגים של העדה היא נחשפה רק אצל סבא וסבתא שלה. חגי (26), בעלה, גדל בכלל במושב כרמל שבדרום הר חברון, והשניים הכירו דרך חברים משותפים. הם נשואים כבר שלוש שנים ויש להם שני ילדים - אוריין עוד מעט בן שנה וחצי, ועופרי בת חודשיים.

חגי ובת אל

איך נראה בית כשאחד ההורים בו ממוצא אתיופי, והשני ממוצא אשכנזי? על איזו תרבות גדלים הילדים? כשבת-אל הייתה קטנה הייתה היא מתביישת באמהרית של הוריה, ואכן מאז הם מדברים איתה רק עברית. היום, במבט לאחור, היא מצטערת על כך מאוד.

"אני מבינה ממש טיפה אמהרית אבל לא מצליחה לדבר", בת-אל משתפת, "אני מקפידה שההורים שלי ידברו עם הילדים באמהרית. הבן שלי מבין כבר כמה מילים וזה ממש כיף! עכשיו, כשאני אימא, נכנס בי הרצון שהילדים שלי ידעו מאיפה באתי ושזה חלק מהם”.

השנה בת-אל וחגי נסעו עם הילדים לחג הסיגד בירושלים בפעם הראשונה. "זה חג שאנו תמיד חוגגים ואני מאוד רוצה שהחג הזה יהיה עבור הילדים שלי כמו שאר החגים היהודיים".

החיבור בין המזרח והמערב, הגנים האתיופים לאלו האירופאים, מביא לכך שזהותן של שלוש הבנות של יעקב ואפרת (בנות שנתיים, ארבע ושש), הוא בדיוק כמו צבע העור שלהן והמנהגים בבית: חיבור של קצוות. אפרת, שמגיעה כזכור מהצד הארופי של המשפחה, מנסה עליהן את בישולי המטבח האתיופי, “אך זה לא תמיד מצליח לי והבנות מעדיפות את המאכלים של הדודות..” היא מודה.

"בבית משתדלים להדגיש את המנהגים האתיופיים במקומות שבהם הם אינם סותרים את ההלכה כפי שאנחנו מכירים אותה - בערב שבת מקדשים על היין קידוש 'רגיל', ואחר כך מקדשים את הקידוש האתיופי על הלחם. את 'זבד הבת' של הבנות למשל, המשפחה חגגה שמונים יום לאחר הלידה - על פי המסורת האתיופית.בנוסף, המוזיקה האתיופית היא חלק מהפסקול של המשפחה, מספרת אפרת.

מזרח ומערב, עבר והווה, יהדות על גווניה השונים וציונות מסורה. וכל הקצוות משלימים אחד את השני לבניין שלם ויציב. “את יודעת, ככל שהקירות של הבית רחוקים, כך הבית גדול יותר, ויכול להכיל יותר! ברוך השם בבית שלנו יש מקום להכל!” היא מסכמת.

אני שואלת את בת-אל אילו תגובות הם קיבלו על הקשר, והיא מספרת: "הסביבה שלנו מאוד תמכה ועד היום יש פרגון. אני בטוחה שיש כמה שהרימו גבה אבל זה לא מעניין אותי".

באדיבות יוסי טורצקי, מתוך הקליפ 'נס אלוקי'

חגי מספר שכשאנשים שמעו שהוא מתחתן עם אתיופית, חלקם הגיבו בקריאת 'וואו, כל הכבוד!'. "על מה כל הכבוד?” חגי שואל, ובאמת לא מצליח להבין. האם מישהו חושב שהוא בחר בבת-אל מתוך תחושת שליחות ורצון לעשות 'חסד'? האם כלפי חוץ אנשים חושבים שיש בקשר הזה הקרבה מצידו? "אנשים מפחדים מהשונה. בהתחלה זה היה עם הספרדים, אחר כך עם התימנים, עכשיו זה עם האתיופים, ואחר כך עם מישהו אחר, אין מה לעשות...” אומר חגי. השונות הופכת לטבעית בסוף עבור כולם.

את אותו סיפור בדיוק מספרת גם אפרת. “על מה כל הכבוד?”, גם היא שאלה בתמיהה באותן מילים בדיוק.

החיבור בין התרבויות, שתחילתו קושי ומורכבות וכאב, הופך טבעי עבור הזוגות האלה, שלא מבינים מה כל הסיפור סביבם, ובעז"ה יהפוך לאט לאט טבעי גם עבור עם ישראל כולו, ''ופדויי השם ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם"...

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן