ארבע הערות על השבוע: העגלה המנותקת של 'כיכר השבת'

1.

אחר מחשבה החלטנו לחדש את מדורו של יונתן אוריך, עורך אתר כיפה עד לפני שבוע. מדי שבוע נשתף אתכם, אני והעורך הטרי של כיפה, חנן גרינווד, בארבעת הערותינו לשבוע שחלף. לעולם ידיעה עיתונאית נכתבת מתוך עולמו של אדם אחד בודד, העיתונאי, עולם שצר מלהכיל את המציאות לכשעצמה. בחירת אייטם, ויתור על אייטם אחר, דרך הצגתו, הכותרת, המינוחים, הביטויים ועוד רבים, הם החומה הבלתי נמנעת שבין העיתונאי לבין תיאור המציאות לכשעצמה. מכאן הדרך קלה להספד האובייקטיביות אך אני מאמין שבשעה שזאת אולי הולכת לעולמה, הכנות והיושר עוד נשארים אתנו. כנות ויושר שעל פי הם, ועל פי מחויבותו של אדם לבורא עולם, הוא ילך בצמוד למציאות ויישק לאמת - גם אם הוא לא יכול לאחוז בה. הערתינו לידיעות שעלו בכיפה במשך השבוע יהיו לאבן אחת בניינה של השקיפות, שקיפות שתחשוף בפניכם את דעותינו על ידיעות שפרסמנו במשך השבוע למען תדעו את ההקשר האישי בו הן נכתבו.

2.

התקשיתי השבוע ואפילו מאוד. התקשיתי בניתוק בין הכרת התודה לאדם שתרם לא מעט לבין תחושות אישיות לא פשוטות שהוא הותיר בי. תחושות שהותירו משפחות שנזרקו מבתיהן כשהן מותירות מאחור את זכויות האדם שלהן, תחושות שהותירה הסטירה המצלצלת לדמוקרטיה כשהתקשורת רק איתרגה אותה ולא אתגרה אותה, תחושות של פשע שהתבצע לצלו של כתב אישום שהתבשל בקדירתה של עדנה ארבל, תחושות של ילדי עוטף עזה שחיו עד לא מכבר בפחד. נכון, אריק שרון ז"ל היה גיבור ישראל שתרם רבות ונצורות למענה של מדינתנו אך את זאת לא הצלחתי להציף בי בלווייתו השבוע. התחושה האישית שהובילה אותי בקיץ 2005 לגוש קטיף, היא שהובילה אותי השבוע לסלוד מהאיש החשוב הזה. אפשר לראות בכך חולשה אישית ואם יש בכך אמת אז בחטאי אני מודה. הניתוק הזה קשה לי. לא כולם ולא תמיד מסוגלים להתנתקויות אכזריות. אני יודע שהיית גיבור ישראל, אריק, אך בשבילי, לפחות על פי תחושותיי - היית רחוק מכך. הלוואי והייתי מצליח אחרת.

3.

"הלוויית העגלה הריקה", זו הכותרת שהתנשאה מעל מאמר המערכת של האתר החרדי ספרדי, 'כיכר השבת', שהתפרסם שם בכותרת ראשית. "מסע ההלוויה היום, היה דוגמא מוחשית לכך שהציונות, שבחרה לשים מאחוריה את כל נכסיה ההיסטוריים של היהדות, להכריז על המסורת כ"גלותית", על לומדי התורה כ"נטל", ולצאת לדרך חדשה - נטולת מסורת וערכים יהודיים, נחשפה היום במלוא מערומיה" נכתב במאמר המערכת שחגג את נוכחותם הדלה של מלווי המנוח שרון אל מול מאות אלפי מלווי המנוח הרב עובדיה. עוד צחצחו חרבותיהם וכתבו כי "זהו היום בו הוכרע מהי העגלה הריקה ומהי העגלה המלאה... הערכים הציוניים פשטו את הרגל קבל עם ועדה. הכבוד הציוני הופשל בכיכר העיר. אין לציונות עתיד, היא לא יכולה להתיימר להציע חלופה ליהדות". כנגד טילי הרעל הללו של האתר שבימי בחירות מכריז על חיבוקה של מפלגתו לעם ישראל "פושט הרגל", כתבתי פסקאות רבות כמו שיפוט הצלחה על ידי קריטריון מטרה (נוכחות בלוויות) שהנשפט כלל לא הציב לעצמו ועוד, אולם במחשבה שניה חזרתי בי. נזכרתי בשיחה שקיבלתי בשבוע שעבר. היה זה ח"כ אריה דרעי, יו"ר ש"ס, ממכשירו האישי, לחוץ עד עמקי נשמתו. "מר בנדל, אני רוצה לבקש ממך טובה אישית" אמר דרעי "בשבוע שעבר שוחחנו וטעיתי טעות גדולה כשאמרתי על ח"כ לביא מ'יש עתיד' שהיא לא דתייה. פגעתי בה מאוד מאוד. איני בוחן כליות, וזה היה מזלזל ומתנשא מצדי לקבוע מי דתי ומי לא כאילו שבידי הדבר. אני רוצה לבקש ממך לפרסם בהקדם האפשרי את הכותרת הכי גדולה שלך ותכתוב 'אריה דרעי מתנצל בפני עליזה לביא', אתה מוכן לעשות זאת למעני?". נעניתי לבקשתו.

רוחות הפיוס ששידר אז ח"כ דרעי, אם מתוך טקטיקה ואם מתוך כנות, נזרקו כלא היו באתר הבית שלו. מי שידע להתנצל בגבורה ולחזור בו מההתנשאות, לא ידע להנחיל זאת לאנשי התקשורת שלו. אנשי 'כיכר השבת' היקרים, מה האסטרטגיה? להמשיך ולהתנתק מהחברה הישראלית? להתנשא מעליה, לזלזל בה? כך לימד אתכם מרן? כך נוהגים מי שגדלו על ברכי בתי הכנסת הנעימים של היהדות הספרדית החמה והמחבקת? ידידי, עם ישראל נמצא כאן, קרוב יותר משאתם יכולים לדמיין, ורק מחכה לכם שתחזרו. שתרדו למטה. הוא מבין את הפחד והחרדה אך משוכנע שהיהדות החרדית תשמור על עצמה כפי שהיא, גם כשהיא מחוברת אל החברה הישראלית ולא מזלזלת בה. תלמדו את מה שאנחנו למדנו אחרי רצח רבין ואחרי ההתנתקות - להתחבר ללבבות. ישנה רק עגלה אחת. ארץ ישראל שמה. והיא מלאה. גם כשלפעמים נדמה לנו שהיא מלאה יותר מדי, מגיעה התנצלות ורוח טובה שמגלה לנו שבאמת באמת, יש מקום לכולם. אתר כיפה היה פתוח לראיון כנה עם מנהיגכם, הציונות הדתית פתוחה גם היא בפניכם. השערים פתוחים, עברו בהם. "מר דרעי, אני רוצה לבקש ממך טובה אישית" סימסתי לו בוקר אחרי הלוויה "ראה מה כתבו חבריך בכיכר השבת. נסה להסביר להם בבקשה שאפשר גם אחרת".

4.

ובנימה אישית - לצד אירועי השבוע שחלפו, חלף לו גם יום הולדתי. האמת שלא חגגתי השנה. טוב, האמת היא שאני כלל לא זוכר את הפעם האחרונה שחגגתי את היום הזה. כדרך קבע מתחמק ממסיבות מפתיעות, איחולים ומתנות ועושה זאת בהצלחה רבה. הדיון של חז"ל אם נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא או שנוח לו שנברא יותר משלא נברא, זהו לא עוד דיון עמוק בחז"ל. עבורי זהו דיון מודה אני של בוקר. אלו בדיוק רוחות הדיון שנושבות מעלי ביום הזה. עצם העובדה שיש מי שדן בשאלה, עצם העובדה שלקח להם שנתיים וחצי להכריע בה, מנחם שיש מי שמבין, אבל באמת מבין, על מה אני מנסה לדבר. על שאלה או תחושה שתוקפת באותו התאריך בכל שנה, רחוקה כל כך מבלונים ועוגות. עכשיו כשנוצרתי, כאילו לא נוצרתי? ואז עלו בי השבוע שוב תמונות הלוויה של הרב עובדיה יוסף. כמה בעצם יהיו בלוויה שלי? חשבתי. כנראה שעשרות בודדים, ואני אופטימי. מה יזכרו ממני? כמה שאתאמץ, כנראה שכלום. וכשאתה מביט בלוויית הענק, באבל, במפעל החיים ובמסורת האדירה שאדם כזה מותיר אחריו, תחושות אפסות אופפות אותך. אתה מבין, אבל באמת מבין, מהו צל עובר, מהו ענן כלה, מהי רוח נושבת, מהו אבק פורח, מהו חלום שרגע אחד נוכח, כמעט אמיתי לגמרי, וברגע קר של בוקר נעלם כמי שמעולם לא היה. יום הולדת שמח?

לפניות לכתב נטעאל בנדל - desk@kipa.co.il