"אני מוכן לחטוף מכות בפינוי גבעת האולפנה. שידעו שזה לא בא בקלות"

אביחי בוארון, מנכ"ל "מעייני הישועה", חושב שהפינוי הצפוי של גבעת האולפנה חייב להיצרב בתודעה הישראלית: "לא ארים יד, אבל אם רוצים לקרוע אותי מהבית, שישתמשו כלפיי בכמה שיותר כוח". ראיון

חדשות כיפה אריאל הורוביץ, כיפה 08/06/12 16:25 יח בסיון התשעב

"אני מוכן לחטוף מכות בפינוי גבעת האולפנה. שידעו שזה לא בא בקלות"
אביחי בוארון, צילום: אביחי בוארון

שש שנים לאחר המאבק האלים בעמונה, שמו של המאחז הסמוך לעפרה עולה שוב לכותרות - ולאו דווקא בהקשרים משמחים. לאחר שהניסיונות להעביר את חוק ההסדרה כשלו ונראה שראש הממשלה, בנימין נתניהו, הולך לקראת פינוי חמשת הבתים בגבעת האולפנה בבית אל, שנבנו, כך על פי בג"ץ, על קרקע פלסטינית פרטית, רואי השחורות ומנבאי הנבואות מחזירים אותנו אל היום ההוא, בפברואר 2006, שבו הורה אהוד אולמרט על הריסת תשעה בתים בעמונה.

המאבק האלים בין כוחות היס"מ לבין המתנחלים שהגיעו למקום הותיר פצעים מדממים - פיזים ונפשיים - בקרב רבים בציבור הדתי-לאומי, ונתפס אצל אחרים כתיקון המאבק השקט, הממלכתי והמתרפס על יישובי גוש קטיף ב-2005. אביחי בוארון, מנכ"ל תנועת התשובה "מעייני הישועה" ותושב עמונה, היה אחד ממובילי המאבק ההוא ב-2006; עכשיו, שש שנים אחרי, ביקשנו לשוחח איתו על המאבק הקרוב הצפוי - איך, לדעתו, עליו להיראות; האם צפויים מראות קשים, והאם המאבק הנחוש והאלים משיג את מטרתו.

אביחי בוארון, כיצד לדעתך יש לנהל את המאבק על גבעת האולפנה?

צריך לשים את הדברים על השולחן. מדובר כאן באקט מאוד מאוד לא הומאני: הוצאה של שלושים משפחות - גברים נשים וטף - מביתן. התגובה לזה צריכה להיות מחאה עממית מהסוג הכי בריא והכי דמוקרטי. לדעתי, מה שנכון כרגע הוא לבקש מהציבור הרחב, ובוודאי מתושבי בית אל, לבוא אל גבעת האולפנה ולהיות שם, סביב הבתים. ככל שיהיה יותר קהל, כך המחאה תהיה יותר גדולה. אני לא מאמין באלימות. אנחנו לא אנשים אלימים, ואני לא רואה את עצמנו מרימים יד על חיילי צה"ל. אבל מבחינתי - שחייל צה"ל ירים עליי יד. אם הם רוצים לקרוע אותי מהבית שלי ומהמולדת שלי, שישתמשו כלפיי בכמה שיותר כוח. אני מוכן לחטוף בשביל זה. יש לנו עקרונות קדושים, ואנחנו מוכנים לספוג בשבילם את הכאב. אני רוצה שהעם בישראל יראה שדבר כזה לא בא בקלות, ושאני לא יכול לסחור בעקרונות שלי. יש רגעים שבהם צריך להביע בכל הכוח מחאה פיזית חריפה - כמובן, מבלי להפעיל אלימות כלפי חיילי צה"ל. זה לא עניין של לנצח או לא לנצח; אין לי רצון ואין לי כוח לנצח את הצבא. אבל כשקורעים ילד מאימא שלו, מהמולדת שלו, הוא צורח. אנחנו צריכים לצרוח בכל הכוח: איך דבר כזה יכול לקרות?!

אתה אמנם מתנגד לאלימות כלפי חיילים, אבל המהלך שאתה מתאר אכן יכול להיגרר לשם - כפי שראינו בעמונה. אולי מדובר במדרון חלקלק, ועדיף - כדי למנוע אלימות - פשוט לא להיות שם?

גם באירועי עמונה, בסופו של דבר, אף אחד לא רצה להרים יד על אף אחד. באירועים מסוג זה אין לך שליטה על השטח, ואתה צריך לנקז את כל המטען הנפשי הציבורי למקום של צעקה. מאז ההתנתקות ועד היום הציבור מתוסכל, ואי אפשר לתסכל אותו יותר. ציבור מדוכא ומתוסכל הוא ציבור הרסני. הציבור מרגיש שזעקתו לא נשמעת, וכך נוצר סיר לחץ גדול עוד יותר. חייבים להשמיע את הזעקה הטבעית הזו.

ואם זה יגיע לאלימות נגד חיילים?

זה בוודאי חמור מאוד, אבל צריך לקחת דברים בפרופורציה. אם מישהו בסופו של דבר ירים יד, לא צריך להתעלף מזה ולהפוך את זה לחזות הכל. כשאתה מוביל אחריך ציבור, אתה לא יכול להגיד לו כל הזמן מה לא, אתה צריך גם להגיד לו מה כן. אם מובילי המחאה הזו היו מנתבים את האנרגיות הציבוריות למקום של צעקה, ממילא הייתה נחסכת אלימות. הציבור שלנו לא אלים, אבל מי שלוקח אחריות על ההחלטה הזו צריך לדעת שהוא יתמודד עם אלפי אנשים ששוכבים על הקרקע ואומרים: קחו אותנו בכוח, כי ילד לוקחים מאימא שלו בכוח. גירוש כזה הוא דבר כואב מאוד. שכחנו שלהתנתק מחבלי מולדת זה משהו פסיכי, לא טבעי. מי מתנתק מהאימא שלו? איזה עם עושה דבר כזה? אני רוצה שהציבור הישראלי יראה את המראות האלה ואת הצעקה הזו, כמו שהוא ראה בעמונה.

אני מכיר הרבה מאוד אנשים שמתנגדים לפינוי הזה וכואבים אותו, אבל רוצים להימנע ממלחמת אחים ומתמונות זוועה. אתה יכול להבין אותם?

אני שואל אותם: אחים יקרים - כואב לכם או לא? אם כואב לכם - תצרחו. אנחנו כל הזמן מתעסקים בעצמנו, איך זה נראה ומה יחשבו עלינו. ביוון המפגינים חוסמים דרכים; לא צריך ללכת רחוק - באשדוד, עובדי הנמל שורפים צמיגים על הכבישים. אנחנו מדינה דמוקרטית ויש מחאות דמוקרטיות. אף מדינה לא התמוטטה כשנקטו בה מחאה חריפה. השבוע, במאהל המחאה, היה דיון האם לפתוח אוהלים בלי רישיון. פתאום אמר מישהו: 'רגע, בשדרות רוטשילד היה רישיון לאוהלים?'. ואני שואל: למה אנחנו כל הזמן מתעסקים בעצמנו? למה אי אפשר להיאבק בצורה טבעית, תוך הצבת גבולות גזרה, לעשות את מה שאפשר - אני מדגיש, למעט אלימות פיזית - כדי למנוע את הדבר הזה? למה זה פחות דמוקרטי ממה שקורה בכל העולם וגם במדינה שלנו? למה זה פחות לגיטימי מעובדי הרכבת ועובדי הנמל ומחאת האוהלים? האם הנושא כאן הוא פחות חריף?

אתה חושב שמה שהיה בעמונה השיג את מטרתו? שהיה לזה אפקט?

יש על זה הרבה ויכוחים. התמונות שנראו בעמונה הכאיבו לחברה הישראלית, והיא בעצמה אמרה: זה מוגזם, אי אפשר להכיל מראות כאלה מזעזעים. יש שאומרים שזה עזר לכמה שנים טובות, שבישיבות מטה פנימיות במשרד המשפטים ובפרקליטות ובמשטרה סוגיית עמונה עלתה לא פעם, והנחת העבודה הייתה: אנחנו לא רוצים שיקרה דבר כזה שוב. ברור לי שלצעקה אמיתית יש אפקט אמיתי. כשהלהבות יותר גבוהות, המשא ומתן מתחיל מנקודות אחרות. כשבציבור החרדי חוטפים גופה מאבו כביר, משטרת ישראל יודעת שהיא לא יכולה לנתח גופה. ואם אנחנו לא רוצים להידמות לחרדים, אפשר לקחת כדוגמה את עובדי הנמל או עובדי הרכבת. עם ישראל צריך לכאוב את זה. עם ישראל ימשיך לשבת בבתי קפה, וכולנו נגיד אחר כך שלא ספרו אותנו, אלא אם כן יהיה מאבק כמו בעמונה, שדורש הפעלת כוח מצד החיילים כלפינו, כדי לקרוע אותנו מהארץ הזאת. רק כך המסר יעבור בצורה הטובה והחריפה ביותר. אני בטוח שהחברה הישראלית לא תהיה איתנו ברוגז אחרי זה.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן