פרשיות השבוע

אני לוזר? (1)

אהוד ברק שבתקופת כהונתו כראש הממשלה נערכה הנסיגה מלבנון ומסירת גבול הצפון לידי החיזבאללה,עשה קאמבק והתמודד יחד עם עמי איילון על ראשות מפלגת העבודה. 51.2% ממתפקדי העבודה נתנו את קולם לברק, לעומת 47.8% ששלשלו לקלפי פתק הנושא את שמו של אילון. לפי טענתו של איילון היו זיופים במגזר הערבי, אך מכיוון שהם לא יעזרו לשינוי התוצאה, הוא בירך את ברק על הזכיה.

אז אם הקמפיין של ברק שטען "כשלון=נסיון" הוכיח את עצמו בפוליטיקה, למה שלא נאמץ אותו בכל תחומי החיים?

מהיום אין יותר נכשל בתעודה- אלא "נסיון לשבח", בתוכניות הטלווזיה המפסידים יעלו שלב, נקבל נקודות בפיסכומטרי על מה שלא ענינו, כל עו"ד כושל ימונה מידית לשופט, רופא שיכור למנהל מחלקה וכל מהנדס עקום יופנה מידית לבניית גשרים. עדיף של אולמפיאדה כשלהי.

בעצם... אופס. נראה שכבר מישהו הקדים אותי.

צילום: משה מילנר, לע"מ

אני לוזר? (2)

זהו. סוף סוף זה קרה. שמעון פרס נבחר להיות נשיאה ה-9 של מדינת ישראל.

על התפקיד התמודדו איתו ח"כ רובי ריבלין וח"כ קולט אביטל. בסיבוב ההצבעה הראשון חסרו לשמעון פרס שלושה קולות כדי להיות הנשיא הבא, לכן הודיעו ריבלין ואביטל על הפרישה מהמירוץ- ופרס נבחר לנשיאות. אחרי בחירתו אמר פרס לסוניה אישתו- "התחתנת עם רפתן- קבלת נשיא".

אכן, אין ספק שזו הולכת להיות קדנציה מעניינת, ושפרס יכניס שינויים ורוח חדשה במשכן הנשיא.

אבל אפשר הצעת יעילות אחת קטנה להתחלה?

תעבירו את משכן הנשיא לחו"ל. זה יחסוך לנו הרבה מאוד כסף.

מגש הנפש

השבוע פורסמה בערוץ 2 כתבה על כך שהנהלות האולפנות והישיבות קראו לתלמידיהם לעלות לחומש. שרת החינוך כבר הכריזה שהיא רואה מעשה זה כמנוגד לחוק שאוסר על הנהלת ביה"ס להשתמש בתלמידיה לצרכים פולטים, אך מהנהלת הישיבות והאולפנות נמסר- שהם לא אירגנו את העליה לחומש, אלא רק עודדו את התלמידים לקחת חלק במצעד החשוב, ומעשה זה אינו נוגד את החוק.

אמנם בתור נערים ונערות כולנו בילינו בהפגנה זו או אחרת (ואולי אפילו מצאנו שם שידוך טוב), אבל הנוער של היום בניגוד אלינו, מכיר גם מהם תיקים במשטרה על תקיפת שוטרים ומהו פרופיל 21 ושחרור מהצבא על רקע קב"ן, רק בגלל דעות ימניות.הגיע הזמן לקריאת השכמה למנהיגים שלנו - אתם הייתם צריכים את הנוער למאבק - עכשיו גם הוא צריך אתכם!

מגרדים ובוכים

בעקבות 40 שנה למלחמת 6 הימים החלו פעילי "שלום עכשיו" לחלק כרטיסי גירוד. בכרטיס נכתב- "40 שנה לכיבוש- כל אחד זוכה!", ואחריו מופיעים 3 ריבועים עם התמונות הבאות: פלשתינים במחסום, פיגוע ויפעת אלקובי.

יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו, הסביר את השימוש בתמונות אלה: "הכרטיס מנסה להציג מה הרווחנו אחרי מלחמת ששת הימים", הסביר. "מאז המלחמה הפיגועים הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהסכסוך".

המסר, המניפולציה הזולה, התוקפנות והצביעות מוכרים לנו לא מהיום, רק שמישהו יזכיר ליריב וחבריו לשמור טוב טוב את הכרטיסים שלהם, כי בהנחה שהם ינצחו ותוכניתם "שטחים תמורת שלום" תצא לפועל, הכרטיס הקטן הזה יהיה המשבצת היחידה בה הם יוכלו להתגורר. בהנחה שהם באמת ישארו פה.

אשמנו, בגדנו, גזלנו, מיהרנו לתקן

היה נראה שהשבוע לא נשמע על כלום חוץ מפרס-ריבלין-קולט וברק-אילון, עד שבא גאידמק ולימד את כולנו איך תופסים כותרת. לטובת מי שלא היה פה בימים האחרונים, גידמאק קנה במאה מליון דולר את רשת טיב טעם של קיבוץ מזרע,שחרטה על דגלה את מכירת הבשר הלא כשר- והודיע שבכוונתו להפוך אותה לכשרה ושלא תפעל בשבתות וחגים.

נראה שבכך הוא מקווה להגיע לליבם של הבוחרים הדתיים, שבמידה ויתמודד על ראשות עירית ירושלים, הקולות שלהם נחוצים לו עד מאוד לנצחון.

אבל לפני שאתם שמחים, נסו לדמיין מה יקרה אם וכאשר הוא יזדקק לטובת הערבים. לא יודעת מה בדיוק יהיה- אבל דבר אחד בטוח, זה כבר לא יהיה לטובתנו.

טעינו, תיקנו, סיפרנו לכולם

השבוע חל שבוע הספר. שבוע זה נועד להעלות את חשיבות הספר העברי ולעודד את קריאת הספרים בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. במהלך השבוע יצאו חנויות הספרים במבצעים שונים (שלא בדיוק עונים להגדרה של הנחות, אבל מילא) ובמרכזי הערים הוקמו דוכנים למכירת ספרים.

אחד הספרים שתפסו כותרות בשבוע האחרון, היה "מקימי" של נועה ירון. נועה ירון הינה ברסלבית חוזרת בתשובה, אך לא סתם חוזרת בתשובה. נועה הייתה פעם כוכבת טלווזיה מפורסמת, ובין היתר הנחתה תוכנית בגלי צה"ל, את "שישי חי" בערוץ שתיים, ותקופה מסוימת אף בערוץ הילדים. לכן, מובן לגמרי מדוע הסקרנות לגבי התהליך שהיא עברה גדולה.

אז מדוע בשם יחסי הציבור בחרה נועה להתראיין כמעט בכל כלי תקשורת אפשרי, כשהמסר שהיא מנסה להעביר הוא שפרסום וחשיפת יתר זה פשוט לא זה?

לא-לוקים הפתרונים.

ומשהו אופטימי(?) לסיום

כשסבי עליו השלום נפטר, הוטלה עליי המשימה לשבת ליד הטלפון ולהסביר למנחמים ולמשפחה את מועדי ההלוויה, מערך ההסעות ומקום הקבורה.

החוויה בהחלט הייתה קשה, אבל עוד יותר היה קשה לשכנע את כל המטלפנים שההלוויה תערך בבית העלמין הישן. כולם היו משוכנעים שיש טעות בהדפסה, או לפחות בדף ההנחיות שאבא השאיר לי- כי הרי כבר שנים על גבי שנים ידוע שלא נותר שם קבר אחד לרפואה.

רק מי שהכיר באמת את סבא ז"ל ידע שאצלו הכל יכול להיות. ככה זה אצל אדם שמיד עם הגיעו לארץ נשא אישה, קנה חלקת קבר, קנה חלקת אדמה ופתח חיסכון כספי לכל צרה שלא תבוא.

כולנו ידענו במשך שנים איך תראה ההלוויה שלו - מי יערוך אותה ואיפה היא תתקיים, ואם זה היה אפשרי - מן הסתם גם היינו יודעים את מועד ההלוויה ומקבלים הזמנה מראש עד הבית (וגם מקבלים על הראש אם לא היינו מגיעים- אבל זה כבר תחום האחריות של סבתא).

ובאמת, בעקבות מצוקת הקברים ההולכת וגדלה - הודיעה הממשלה על הגדלת שטח הקבורה של מדינת ישראל עד שנת 2030 ל-12 אלף דונם. שטח השווה בגודלו לשטחה של כל רמת גן!

המצוקה גדולה משום שבישראל, בניגוד לארצות אחרות, אחוז שריפת הגופות הוא נמוך מאוד ורק אלו הנקברים בקבורה חילונית או שאינם יהודיים, בוחרים להקבר כך.

נושא המוות והקבורה תמיד היה בעיני נושא עצוב, אך הפעם יסלחו לי כולם - הוא פשוט מצחיק אותי.

בורחים מהצפון, בורחים מגוש קטיף, חומש ושנור- ואחרי זה נכנסים למצוקת קבורה?

בחיי שהם היו צריכים לקבל איזה שיעור קטן מסבא ז"ל על תכנון מראש ולוגיסטיקה...