האירוע הלכאורה מרכזי של השבוע, לא היה אירוע מרכזי כלל. מבין הדברים שהתרחשו בשבוע האחרון, אפילו החתונה של ליאור אשכנזי היתה משמעותית יותר מהמעצר של הרה"ג דב ליאור. אמנם היתה כאן פגיעה מצערת ומזעזעת בכבוד תלמיד חכם, אבל חוץ מזה - מדובר בסך הכל בהמשך של משחק הורדת הידיים הארוך והממושך, שמתנהל בין חלק מעולם התורה לחלק מעולם החוק. תחרות (שהרב ליאור עצמו לא נטל בה חלק מרכזי, לפחות לא השבוע) בין שני צדדים המנסים לכופף זה את ידו של זה, אף על פי שהם אמורים ויכולים להסתדר יחד. תחרות שספק אם מישהו ינצח בה, ולכן בינתיים כולם מפסידים.
הדור אשר לא ידע
בשלב זה של המדור היה צריך לבוא אייטם על הגאון הרב מיכל יהודה ליפקוביץ' זצ"ל, שהלך לעולמו ביום שני האחרון. המדור לא הכיר כל כך את הרב, אבל היה אפשר לקחת את ההלוויה ההמונית, את תיאורי גדולתו בתורה, מעט נתונים על תולדות חייו וכמה הספדים שנאמרו השבוע, ולשזור אותם לפסקה קצרה. ובכל זאת, לא יהיה כאן אייטם על הרב ליפקוביץ', אלא הכאה על חטא של המדור על כך שהוא לא הכיר אותו. ועל כך שלא מעט מאיתנו מכירים שמות של גדולי השחקנים, של גדולי המוזיקאים, של גדולי הספורטאים, של גדולי משתתפי האח הגדול, אבל מתוודעים לשמות של גדולי תורה רק כשהם כתובים באותיות ענק על גבי מודעות אבל.
עצוב למות לא בתמוז
אילו נעמי שמר היתה מקבלת השבוע אישור לקפוץ לביקור מולדת בעולם הזה, היא היתה נתקלת בתוכניות, כתבות ומשדרים מיוחדים לזכרה, שראו אור בכלי התקשורת השונים לרגל מלאת שבע שנים לפטירתה. על פי התאריך הלועזי, כמובן. איך היא היתה מגיבה על כל אלה? יכול להיות שהיא היתה מרוצה מכך שאנחנו עדיין זוכרים אותה, אבל יכול להיות גם אחרת. אחרי שהיטיבה כל כך לתאר את לוח השנה העברי, ייתכן שהיא היתה לוקחת נייר ועיפרון, ומעזה לשנות שיר אחד של עצמה: עצוב למות באמצע התמוז, אבל הרבה יותר עצוב למות ביוני.
עצוב למות ביום שמישהו כבר מת בו
שכוייח השבוע מוענק לכל מי שציין השבוע את יום השנה לפטירת הרב אליהו. שכוייח מוענק גם לכל מי שציין השבוע את יום פטירתו של הרב שג"ר, שנפטר שנתיים קודם לכן, בדיוק באותו התאריך. והשכוייח האמיתי מוענק לכל מי שזכר את שניהם, בלי שהאחד ידחוק משום מה את השני, בלי השוואות ובלי להרגיש שיש בכך איזושהי סתירה.
שאריות משבוע הספר
גם אם שבוע הספר הסתיים באופן רשמי, גם אם כבר ניצלתם אותו למילוי שלושה מדפים חדשים בארון, גם אם לא מצאתם באזורכם רשת ספרים שהמבצעים שלה עדיין בתוקף - כל התירוצים הללו אינם מהווים סיבה אמיתית לא לקנות את "אם רץ לבך", ספרו החדש של ר' אלחנן ניר. המתח בין עולם הרוח לעולם המעשה, ההיקרעות בין השאיפות הגבוהות ובין מרוץ החיים היום-יומי, אמורים להעסיק כל יהודי באשר הוא, בפרט אם הוא משתייך למגזר שמנסה לגשר בין שני העולמות. על הספר החדש היה אפשר לומר שהוא נותן סקירה רחבה ומקיפה על הנושא, אלמלא היה קשה לומר "סקירה רחבה ומקיפה" על ספר שמגיע מנקודת מבט אישית ומנסה לגעת בנפש. שווה לקרוא.
ותהייה קטנה לסיום
עוד ספיח של שבוע הספר, ברשותכם. והפעם - תהייה אמריקאית, עם שלוש אפשרויות לבחירה: בירושלים חולקו פרסים לילדים שהשתמשו הכי הרבה בשירותיה של הספרייה העירונית. ראש העיר, ניר ברקת, העניק בכבודו ובעצמו אות מיוחד לאלה שהגיעו לפסגת רשימת קוראי הספרים, וביניהם לשתי הקוראות המצטיינות מכולם: הראשונה שקראה 600 ספרים בשנה החולפת, והשניה שהסתפקה ב-450. שתיהן, הכלה וסגניתה, לומדות בבתי ספר דתיים. האם זה אומר: א. שיש אחוז גבוה מדי של דוסים בירושלים? ב. שדתיים יותר מחונכים ולכן הם קוראים יותר ספרים? ג. שכדי לגרום לילדים לקרוא, צריך לגדל אותם בבית שומר שבת?
התחזית לשבוע הקרוב: אחרי שנים של תחושת קיפוח, שבהן היה נראה כי תל-אביב קובעת את התרבות בישראל וירושלים מפגרת אחריה, סוף סוף יוכח שעיר הקודש היא המשפיעה על איזור המרכז: הנה, גם בגוש דן משנים פתאום את כל מערכת קווי האוטובוס.