ל"ג בעומר מאחורינו. בסופו של דבר, עושה רושם שרובן המוחלט של המדורות לא נדחו ליום ראשון, ונשארנו רק עם ההרהורים על כך שעבור חלק גדול מהחברה בישראל - מדורות ל"ג בעומר התנתקו כל כך מהמועד היהודי, עד שהן הפכו לאיום על קדושת השבת. מכל מקום, המדור מודיע כבר מעכשיו על תמיכתו בדחיית ל"ג בעומר לל"ד בעומר בשנים הבאות, אפילו באמצע השבוע, כדי לחסוך את הבעיה להגיד "היום ל"ג בעומר" לפני שסופרים את העומר בברכה. ויותר מכך - להיפטר מכל הבדיחות סביב זה.
לא לפחד כלל
כמו בכל ל"ג בעומר, גם המדורות של השנה היו עמוסות צ'יזבטים. מיטב סיפורי האימה, שאפקט האימה שלהם פועל רק בצירוף של חושך, אש ועייפות, התנקזו כמיטב המסורת ללילה אחד, ואולי הצליחו להבהיל כמה ילדים. אבל צ'יזבט אחד הצליח יותר מכולם, והוא הכניס לחרדה אזרחים רבים במדינה, כולל חברי כנסת ואישי ציבור: הסיפור על אובמה הנורא. מחר, כך סופר, יקום הנשיא האכזר וינאם נאום שיחסל את ממשלת נתניהו ויעיף את ישראל אל מעבר לקו הירוק. הנאום הילך עלינו אימים, החששות היו כבדים, עד שבסוף - ביום ל"ג בעומר עצמו - הצ'יזבט הסתיים והתברר לכולם שכלום לא קרה.
המדור רחוק מלהיות פרשן מדיני, רחוק כרחוק משכורת רבני הערים ממשכורות הרופאים, ואין לו מושג מה תהיינה הדרישות הבאות מהבית הלבן ומה תהיה עמדתו של נתניהו, הוא רק רוצה לציין שההר של נאום אובמה לא הוליד אפילו עכבר, ולשמור על פרופורציות כשיספרו לנו את סיפור האימים הבא.
לא רק טרגדיה משפחתית
ההתייחסות במרבית כלי התקשורת לתאונה הקטלנית בגוש עציון השבוע, היתה בעיקר חזרה אחורנית לרצח של בני הזוג אונגר לפני 15 שנה. אותו פיגוע, יחד עם העובדה שהרב אורי דסברג אימץ את יתומי הפיגוע ההוא, הפך את התאונה לטרגדיה משפחתית, שראשיתה בטרור וסופה בקטל בכביש. אבל חלק מהטרגדיה הוא גם האובדן הגדול לעולם התורה, לארון הספרים היהודי, לכתיבה התורנית, למפעל השילוב של טכנולוגיה והלכה, למאמצי התאמת הדת למדינה. הרב דסברג זצ"ל הותיר אחריו ילדים, נכדים שהיו לו כילדים וגם אלפי מאמרים וספרים שלא ייכתבו עוד.
עומד על גשר ההלכה
כידוע, הבעיה העיקרית שניצבת בפני הדתיים בתקשורת איננה שידור בשבת, או דיווחים על לשון הרע, אלא העובדה שבמשך שתי תקופות בשנה הם לא עוברים מסך. בימי ספירת העומר ובין המצרים, אין הבדל גדול בין מחבל שתמונתו מופיעה בחדשות, ובין מראהו של העיתונאי הדתי שמדווח עליו. אבל ציבור הצופים בישראל למד לחיות עם זה - אחרי הכל, זו בעיה חולפת: הזיפים של ג'קי לוי ייעלמו עם סיום התוכנית שהוא מנחה, ופניו הבלתי מגולחות של אלי סהר אולי מפריעות - אבל במשחק הכדורסל הבא הוא כבר ייראה נורמלי. אהוד בנאי, לעומת זאת, צילם קליפ בעיצומם של ימי הספירה. כך שגם מי שרוצה לראות את "אני הולך" עכשיו - אחרי שרוב הזקנים כבר ירדו מהסנטרים בל"ג בעומר - יצטרך לראות את אהוד כפי שהוא נראה בתקופת האבלות. כשכולנו הולכים כל יום קצת עד שנגיע למתן תורה, נדמה שאהוד בנאי קידם את המגמה היהודית בעולם המוזיקה באופן רציני.
והזוכים הם: רבינא ורב אשי
שכוייח השבוע מוענק לוועדת השופטים של פסטיבל קאן, שהעניקו ליוסף סידר את שכוייח השנה בתחום התסריט. ההישג הגדול של סידר, כך טענו מבקרי קולנוע רבים לאחר הזכייה בפרס היוקרתי, איננו רק היכולת לייצר סרט ישראלי שיצליח בעולם בלי אף מילה רעה על צה"ל או המתנחלים, וגם לא רק היכולת להפוך את שלמה בראבא לרציני במשך סרט שלם, אלא בעיקר הכישרון לכתוב תסריט מרתק שגיבוריו הראשיים הם חוקרי תלמוד. שני אנשי אקדמיה, עוסקים בחיבור יהודי ישן נושן, כשהסיפור המרכזי הוא מתח בין אב לבנו ולא אהבה או שנאה בינו לבינה. ללא הזכייה השבוע, לא בטוח שהסרט היה מושך את הקהל הישראלי, אבל השופטים בפסטיבל הוכיחו שסרט שהגמרא משחקת בו תפקיד ראשי- דווקא יכול להיות מעניין. הצעד הבא יהיה להגיע למסקנה שגם הגמרא עצמה יכולה להיות מעניינת.
ותהייה קטנה לסיום
זה היה יכול להיות סיפור קורע לב: מישהי חיפשה את אחותה התאומה במשך עשרות שנים, ולבסוף מצאה אותה, בארצות הברית. למען האמת, הסיפור הוא אכן טיפה מרגש - בני ברק מצאה לעצמה סוף סוף עיר תאומה: ליקווד, המעוז היהודי של ניו-ג'רזי. לשבחה של עיריית בני ברק, יאמר כי שבניגוד לערים אחרות שכל קשר ביניהן הוא מקרי בהחלט (מישהו רואה דמיון בין בת ים לליבורנו, או בין סיאטל לבאר שבע?), המכנה המשותף בין בני ברק לליקווד מצדיק את הכינוי "ערים תאומות". אבל כיוון שאנחנו עדיין בתוך אייר, וקולות הצפירה עדיין מהדהדים באזני המדור, יש מקום לתהות: למה הקטע של ערים תאומות לא נחשב "חוקות הגויים"?
והתחזית לשבוע הבא: לפחות ליום אחד, לפחות עבור חלק מעם ישראל, מלחמת ששת הימים תהיה קצת יותר משמעותית מסתם קווי 67.