בתוך כל הסערה הציבורית סביב החינוך העצמאי בעמנואל ובכלל, דווקא ראיון קצר עם הרב אברהם לייזרזון, ראש החינוך העצמאי, ב"מה בוער" עם רינו צרור בגלי צה"ל, משך את תשומת לבם של כמה וכמה גורמי תקשורת השבוע. לא היה שום דבר מיוחד בראיון ההוא, למעשה אפילו לא היה ראיון. סתם דו-שיח קצר ובלתי מוצלח, שהתנהל בין שני צדדים שלא ממש הבינו מה כל אחד רוצה מהשני, עד שבשלב מסויים רינו הבין שמהשיחה הזאת כבר לא תצא הכותרת הראשית הבאה, וחתך את הסיפור. סתם נקודה איזוטרית בכל הדיון הזה, אבל אולי בכל זאת מוצדק לעשות ממנה עניין, כי היא משקפת באופן די נכון את המציאות: ויכוח שמתנהל בלי לדעת באמת מה הסיפור, בלי להבין באמת מה עומד מאחוריו ובלי להכיר באמת את הצד השני. סתם דו-שיח של חרשים.
זאת לא הנקודה
קוראי "מקור ראשון" של סוף השבוע האחרון, נתקלו בוודאי בתופעה מעניינת: באמצע ה"יומן" מופיע פתאום עמוד שנראה כמו שער של משהו בשם "עמדה", ואחר כך היומן ממשיך כרגיל. עוד מאמרים, עם אותה אגנדה פחות-או-יותר, ועם אותם הכותבים פחות-או-יותר. אלה שהיו מנויים עד לא מזמן על "נקודה" זיע"א, זיהו אמנם את השער ואת המדורים החדשים-ישנים, והבינו שמדובר במעין גירסה חלופית מקוצרת של הבטאון שאיבד לאחרונה את עצמאותו, אבל עדיין זה נראה קצת מוזר וקצת מלאכותי. כמובן שלשדרג את המאמרים ואת המדורים זה תמיד טוב, אבל עדיף לעשות את זה בצורה טבעית, ולא להתאמץ לשמר בכוח את מה שנסגר ואיננו.
 |
|
קאמבק מחודש? (ציור הפרידה של שי צרקה)
|
מחיר האהבה
במצעד ההשמעות של פסוקי התורה, אם יש דבר כזה, סביר להניח שבאחד מהמקומות הראשונים - אם לא במקום הראשון - ניצב הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". הפסוק התחיל את דרכו כתמצות של התורה כולה על רגל אחת, המשיך ככלל גדול בתורה והיום הוא כבר סיסמה פופולארית השגורה על פיו של כל יהודי. נכון, לא כולם טורחים ליישם אותו בחיי היומיום, אבל הוא עדיין נהנה מאחוזי רייטינג גבוהים ביותר. לכאורה, פסוקים כמו "כל אשר באוהל יטמא שבעת ימים" או "לשופם משפחת השופמי" יכולים רק להביט בו בקנאה, אבל האמת היא שלפסוקים מפורסמים יש גם חסרונות. פסוק שכל אחד יודע לצטט, יכול למצוא את עצמו מצוטט בהקשרים שונים ומשונים. בסוף השבוע האחרון, למשל, נערכו אירועי ה"גאווה" בתל אביב, תחת הכותרת "ואהבת לרעך כמוך". כשאפשר לעשות מה שרוצים עם הפסוק הזה, אפשר להכשיר איתו דברים שפסוקים אחרים די אוסרים, ואפשר גם לעצבן איתו את הדתיים. בשם האהבה.
ובכל זאת, מי יודע, אילו ר לוי מברדיצב היה עובר בתל אביב ורואה את השלטים, אולי הוא היה אומר: "תראה, ריבונו של עולם, אפילו כשבניך חוטאים - הם עדיין מרגישים צורך לצטט פסוקים". אז שיהיה. אתם יודעים, ואהבת לרעך כמוך.
בלי תפילין
המדף הצה"לי בארון הספרים היהודי שוב מתרחב. הפעם זהו הרב נתנאל אלישיב (עלי) שמוציא ספר, "לעזרת ה בגיבורים" שמו. מה שמייחד את הספר, לעומת שאר מאות ספרי הצבא שיצאו לפניו, הוא העובדה שאין בו שו"תים והלכות, אלא הדרכה רוחנית נטו, לקראת שלל ההתמודדויות שהשירות הצבאי צופן בקרבו. המדור טרם קרא את הספר, ובכל זאת הוא מביע את הערכתו כלפיו, ולו בשל העובדה שבכריכה שלו לא רואים עוד פעם חייל דתי עם טלית ותפילין.
 |
|
לעזרת החיילים (צילום: יחצ)
|
מי אוהב את השבת
שכוייח השבוע מוענק לקמפיין של עיתון "ישראל היום", או ליתר דיוק - למוסף השבת שלו. הגימיק ממש פשוט: סימן הקריאה, סמלו המסחרי של העיתון, מורכב מחלה ולחמנייה. תגידו מה שתגידו על מה שנהיה מדמותה של השבת במדינת ישראל, אבל הלחמנייה היא עדיין האובייקט המזוהה ביותר עם השבת, יותר ממועדונים, חוף ים או כדורגל. אפילו יותר מעיתוני סוף השבוע.
ותהייה קטנה לסיום
פרסומת אחרת לגמרי, לפרוייקט מגורים חדש לציבור הדתי-לאומי הולכת בדיוק כך: "תמיד צריך לשאוף. יש פעמים שפשוט אפשר להפסיק לעשות את זה. פרוייקט HadaR (אז מה אם נגמרו לכם השמות, זה מצדיק שם באנגלית?) גבעת שמואל". כלומר, בניין בשכונה חדשה ויוקרתית הוא הוא פסגת השאיפות. נכון, לא צריך לעשות עניין מכל סיסמה שיווקית, והם לא באמת התכוונו לומר שהפרוייקט שלהם הוא האידיאל, בדיוק כפי שברור להם שהשכונה הזאת איננה באמת חדשה ויוקרתית כמו שהם אומרים, אבל בכל זאת מותר לתהות - כשרואים פרסומת כזאת, אין יותר מקום לשאיפות? אפשר רק להתייאש?
בברכת לא תמיד צריך ברכה בסוף.