המדור מיישר קו עם התקשורת העולמית, וגם הוא מביע צער. צער על ההרוגים, כמובן. לא על משתתפי המסע, שלא היה להם לאן לטוס (כי השמים באירופה מלאים אפר) אז הם החליטו לשוט בספינה לעזה, אלא על הרוג אחד מסויים: הפציפיזם. יפי-הנפש. התופעה של שוחרי השלום, מפריחי היונים, האנשים הנחמדים שרוצים שיהיה רק טוב בעולם. הפציפיזם נרצח בידי בני עוולה, שלקחו אותו לכיוון של תמיכה בטרור, סיוע למחבלים והפגנות אלימות נגד צה"ל.
וידוא ההריגה התבצע השבוע, על-ידי אלות ברזל. אפשר להמשיך למחות נגד היהדות, ששואפת לשלום כלל-עולמי ומגורים משותפים של זאבים וכבשים, אבל מאמינה שהדרך לשם רצופה מלחמות; אי אפשר להתעלם מכך שאלה שמנסים להשיג שלום ללא שימוש במלחמה, הולכים ומתמעטים.
הפציפיזם נפרד מאיתנו השבוע, ואפילו לא הספיק להגיד שלום.
משיח לא בא
המשט המדובר הצליח להסיט את תשומת לב הציבורית מהאירוע הבאמת-משמעותי שקרה השבוע, הלא הוא זכייתה של הפועל גליל עליון באליפות המדינה בכדורסל. או יותר נכון: אי-זכייתה של מכבי ת"א באליפות המדינה בכדורסל.
עד לא מזמן היה מדובר באירוע חריג, עכשיו זו כבר הפעם השנייה תוך שלוש עונות. המבינים בכדורסל (כלומר, כולכם; אלה שאינם מבינים בכדורסל התעצבנו כבר בשורה הראשונה על האמירה שזה אירוע משמעותי, או סתם איבדו עניין בפסקה הזאת, והמשיכו הלאה) נזכרו מיד בפעם הקודמת שבה הצלחת האליפות ברחה מת"א לגליל, אבל נדמה שמאז השתנה הכל: פיני גרשון עבר למכבי, השחקנים כולם התחלפו, אבל ההבדל הכי בולט הוא הכוכב המרכזי של האליפות ההיא, שכלל לא עלה על הפרקט באליפות הנוכחית: המשיח. החב"דניקים, דגלי ה"משיח" הצהובים ושירת "משיח משיח", נצרבו בתודעה הלאומית כחלק בלתי נפרד מעונת הדובדבנים. עכשיו? לכו תשכנעו מישהו שגם כשהניסים הופכים לשגרה, ונתפסים כמאורע טבעי לגמרי, זו עדיין גאולה.
מתקפת הסברה
זמן לא רב מאז שיצאה החוברת של הרב חיים נבון, "אתחלתא דתקווה", וכבר מופצת המסה החדשה של הרב יוסף קלנר, "דמונים, אקדמיות ויהדות בעת החדשה", הכוללת התקפה חזיתית נגד לימודי מדעי הרוח וביקורת המקרא בעולם האקדמי. רוב קוראי החוברת, או המסה, או שתיהן (המדור כולו תקווה שיש כאלה שקראו את שתיהן. לא חכמה לקרוא רק את הדעה שלך), מן הסתם לא קישרו ביניהן, ובאמת מדובר בשני מסמכים שכל קשר ביניהם הוא מקרי בהחלט: האחד מייצג את השקפת עולמם של "נאמני תורה ועבודה" והזרם המזדהה איתם, והשני משקף את תפיסת בית מדרשה של ישיבת הר המור.
אבל גם החוברת, וגם המסה המועברת בימים אלה מפה לאי-מייל, הן פירות של עבודה רצינית, מושקעת, מנומקת, שנוגעת ביסודות השיטה ומגיעה לניתוח המציאות היום. שתי השיטות (שאינן קשורות בהכרח לאותו דיון) מוכרות ומושמעות כבר שנים, אבל עכשיו אפשר באמת לקרוא ולהבין מה הם רוצים. אפשר לנהל ויכוח ענייני בין הזרמים בציונות הדתית, במקום לירות סיסמאות ריקניות לכל הכיוונים. אפשר לראות במסות הללו התקפות על הצד השני, אבל זו יכולה להיות גם דרך מצויינת עבור כל צד, בכל ויכוח שהוא, להסביר בבהירות את משנתו.
תופעה סדרתית
במגזין של עיתון "מעריב" דווח על סדרה חדשה שהולכת להצטלם בזמן הקרוב, ולעלות לשידור ביס בזמן הקצת יותר רחוק. גם בסדרה הזאת, כמו בסדרות רבות שעלו על המרקע הישראלי לאחרונה, יככבו זקנים מלאכותיים וכיפות שמתאמצות לשבת טוב על הראש. גם הסדרה הזאת, כמו סדרות רבות שעלו על המרקע הישראלי לאחרונה, תעסוק בבעיותיו הפנימיות של חלק מהמגזר הדתי, במקרה הנוכחי - עולם הישיבות החרדיות.
גם בסדרה הזאת, כמו סדרות רבות שעלו על המרקע הישראלי ב-30 שנה האחרונות, יככב יהורם גאון, הפעם בתפקיד ראש ישיבה מוסרניקי מחמיר. המדור מהמר שגם הסדרה הזאת תלווה בביקורות של דתיים שיגידו שסתם מציגים את החרדים באור שלילי, ומאידך באמירות שהמציאות האמיתית יותר קשה מהטלוויזיונית. על כל פנים, הסדרה תמשיך את הקו ההולך ומתחזק בתעשיית הדרמה הישראלית: רק מגזר אחד מייצר סדרות, כל השאר מככבים בהן.
שכוייח השבוע מוענק לאתר "איבוד", שהמדור רצה כבר מזמן לפרגן לו, ולמייסדו (שהספיק בינתיים לייסד עוד כמה אתרים יעילים) הרב אורי בריליאנט, אבל לא היתה לו הזדמנות. עכשיו, כשהאתר חוגג שנתיים לקיומו, זאת הזדמנות לתת לו את השכוייח המגיע לו. עד מאה ועשרים, עם כמה שפחות אבידות.
ותהייה קטנה לסיום
ימים כמו חול המועד, חנוכה, יום העצמאות או אזור ט"ו באב, מציבים התלבטויות קשות בפני ציבור שוחרי המוזיקה. בימי השיא של ההופעות והאירועים, עשרות זמרים מצמצמים את הופעותיהם לשנים-שלושה ימים, ודורשים מקהל שומעיהם להחליט אחת ולתמיד מהו סדר העדיפויות שלהם, מי לדעתם הוא באמת מספר אחת. אפשר לשים שלושים דיסקים באוטו, אבל בחול המועד אפשר בדרך כלל ללכת להופעה אחת בלבד, מקסימום שתיים. אם להשתמש בדוגמאות מתוך המגזר, צרכן המוזיקה הממוצע נאלץ להכריע בדילמות כמו אברהם פריד בהיכל התרבות מול אודי דוידי בחברון, ומבחינתו זה כמו להגיד אם הוא אוהב יותר את אבא או אמא. זה קורה, כאמור, בעיקר במועדי ישראל; בחודשים סיוון-תמוז, למשל, האירועים יכולים להתפרס על פני כל התקופה שבין ספירת העומר לשלושת השבועות, ואפשר ללכת לאן שרוצים בלי להתלבט.
אז איך זה שדווקא בכ סיוון, יום חול שגרתי לגמרי (בכמה מקהילות אשכנז אולי אפילו עדיין אומרים בו סליחות לזכר הרוגי ת"ח ות"ט ומסעי הצלב), היה צריך לבחור בין מופע ההצדעה של ההתיישבות לירושלים, לבין חגיגות 40 שנה להתיישבות בשומרון עם רמי קליינשטיין ויונתן רזאל, לבין שוואקי באפרת?
בברכת שתו הרבה מים, אבל תשתדלו לחסוך - עכשיו באמת כבר אי אפשר לבנות על האופציה של מים מטורקיה.