הלחי השניה
"זהו פשע חמור מאוד נגד מדינת ישראל. אסור לעבור עליו בשתיקה. אבל שיהיה ברור: הוא בוצע ע"י ה_____ הקיצוני, מהשוליים של ה_____. מחנה ה______ עצמו הוא מחנה שפוי, נורמלי ונאמן למדינה, אף שיש לו ביקורת קשה על הדרך בה היא הולכת. אנחנו מוקיעים את ה______ הסהרורי, שאינו משקף כלל את ה_______ האמיתי."
הפסקה הנ"ל מוסכמת על שני צדדי המתרס בפוליטיקה הישראלית. את המילים החסרות, כמובן, כל אחד ממלא אחרת; כאשר מתנחל מתעלל בפלסטיני - אנשי הימין ממלאים את המקומות הריקים במילה "ימין", וכאשר חיילת מעבירה מסמכים חסויים לעיתונאי - אנשי השמאל משלימים את המילה "שמאל" באותם מקומות בדיוק. כולם (למעט הקיצוניים עצמם בשני הצדדים) מסכימים שצריך להסתכל ולהקשיב לחלק המרכזי במחנה, ולא להפוך את התופעות שצומחות בקצהו להכללה גורפת. ובכל זאת, הקונצנזוס הזה אף פעם לא יבוא לידי ביטוי, כי כל צד יהיה תמיד עסוק בלנצל את סטירת הלחי שחטף הצד השני, ולעשות לחברו את מה ששנוא עליו.
 |
|
לפעמים צריך לנוח (צילום: תמרה,ויקיפדיה עברית)
|
טיפול נקודתי
המדור נפעם כל פעם מחדש מהוועד להשבת יהונתן פולארד, מפעילותו הענפה ומפעיליו שאינם נחים לרגע. עם זאת, נראה לו שלפעמים הם דווקא צריכים לנוח לרגע. המאבק למען שחרורו של פולארד נמשך, לצערנו, הרבה זמן. זאת אחת מהבעיות במאבק הזה: קשה לשכנע אנשים לבוא להפגנה למען פולארד, או לארגן הרצאה לעידוד המודעות לנושא, או לתרום כסף להמשך המאבק ואפילו סתם להתקשר לבית הלבן - כשהם עשו את כל זה כבר עשרות פעמים. תקופת הסיבוכים ביחסי ישראל-ארה"ב, זמן שבו קשה לדרוש מאובמה לשחרר את פולארד, כי בינתיים הוא לא הסכים אפילו לשחרר את נתניהו ולתת לנו לבנות בירושלים בשקט, הוא הזדמנות לעשות הפסקה. כשהעניינים ירגעו קצת, בעזרת השם, ויהיה אפשר שוב לדבר עם האמריקאים על משהו, אזי המאבק למען פולארד יוכל לפרוץ שוב, בכוחות מחודשים ועם הרבה יותר עוצמה.
רחוק מהעין
עדכון כתובת: אביתר בנאי, שפירסם את כתובתו המדוייקת באלבומו האחרון (לאורך הנחל שנובע בו, מבין העצים), עבר עכשיו דירה, לטובת קרית משה. מדורי הרכילות דיווחו על האייטם הזה כ"התקרבות" נוספת של אביתר בנאי לציבור הדתי. אילו הייתי אחד מהתושבים הדתיים במצפה רמון, ביתו לשעבר של אביתר, הייתי נעלב מהניסוח הזה.
התקבלו במערכת
שכוייח השבוע מוענק (לא לפני שנגיד שמי אנחנו שנעניק שכוייחים לרבנים) לרב יוסף צבי רימון, מאלון שבות / ישיבת הר עציון / תעסוקטיף / "שבת בשבתו" / עוד כמה דברים, שהוציא לאור ספר הלכה חדש, הפעם על תחום סעודות השבת. למעשה, זה לא בדיוק ספר, אלא מעין זמירון. מילות הקידוש, זמירות השבת וברכת המזון, מלוות בהסברים רעיוניים קצרים על הזמירות והסעודות, התייחסות בהירה ומתומצתת להלכות שסביבן ואפילו חידות לבני המשפחה. בקיצור - כל מה שצריך על שולחן השבת חוץ ממתכון לגפילטע פיש. המפסידים העיקריים מהסיפור הם הברכונים הסטנדרטיים של הבר-מצוות והחתונות, שעשויים להחוויר ליד הזמירון החדש, אבל מי יודע - אולי זה רק יעלה את הרף ויגרום גם להם להשתדרג.
 |
|
ללא מילים (שי צרקה, מתוך הגליון האחרון)
|
עמוד סוגר
כל מי שנמנה בין קוראי בטאון "נקודה", מן הסתם כבר שם לב למכנה המשותף בין כל הכותרות במדור הזה, והבין למי הוא עורך מחווה השבוע. הגיליון החדש של "נקודה" מציין 30 שנה להיווסדו. לרוב נוהגים לומר "חוגג 30 שנה", אבל בגיליון הזה אין חגיגות, בעיקר אבל. אחת הפנינות של עולם התקשורת הדתי-לאומי מתמזגת עם "מקור ראשון", או במילים אחרות - נעלמת מהמפה. זהו הגיליון האחרון שבו יהיה אפשר לעיין בדיונים אקטואלים ותרבותיים באופן רציני, מעמיק, איכותי ולא ממוסחר. מומלץ להשיג אותו, אגב, כדי לקרוא את הניתוחים של כל התהליכים שעברנו ב-30 השנים האחרונות, פרי עטיהם מיטב הכותבים במגזר. אל תתפלאו אם תשארו בסוף עם טעם של עוד, ואולי גם עם צער מסויים על שהסתפקנו בחדשות בלי לעיין בסוגיות העומק. אנחנו עוד נתגעגע.
ותהייה קטנה לסיום
נדמה שכמות הערים והיישובים שיש בהם במה דתית / תורנית / יהודית / מה-שלא-יהיה-העיקר-לא-הופעה-של-שרית-חדד בליל העצמאות, הולכת וגדלה. תוך כמה זמן נגיע לשלב בו התופעה לא תוכל להתרחב יותר, כי עדיין אין מספיק אמנים דתיים?
בברכת ומחה ה זיפים-של-ספירת-העומר מעל כל פנים.