לפני בואו של חג הפסח, המדור עדיין קיווה שאת ליל הסדר הקרוב הוא יחגוג בבית המקדש. אי לכך, נשלחו למערכת שתי גירסאות: אחת למקרה שיבנה המקדש עוד השבוע, והשניה למקרה ששוב ניסע להורים שלה. לאור העובדה ששום משיח לא נצפה השבוע בעיר הקודש, לכאורה היה מן הראוי לפרסם את הגירסה השניה, אבל מה לעשות שהגירסה הראשונה והאופטימית הרבה יותר מעניינת. גזרו ושמרו עד פסח הבא.
ההר יבוא אל מוחמד?
קחו את כל הפולמוסים על חברה מעורבת, תחברו לוויכוחים על מכתבי הרבנים ותוסיפו את הדיונים הסוערים על התיישבות מול התנחלות בלבבות - כולם ביחד לא יתקרבו לרמה של הפולמוס בערב פסח האחרון. רגע לאחר שהתפרסמה הידיעה הבלעדית על בוא המשיח, כבר התחילו המריבות על אופן ההכשרה של מקום המקדש לפסח. מה שהיה מסגד אל-אקצה הותיר אחריו הרבה שאריות של חמץ, והאפשרות להכשיר את הקרקע להקרבת קרבן פסח נראתה לגמרי לא-ריאלית. פתרונות היו בשפע, כמובן - המוח היהודי לא נפגע בעקבות ביאת המשיח ואפילו קיבל כוחות חדשים; הבעיה היא שכל עם ישראל היה אמור להגיע למקום, מה שדרש פיתרון אחד שיהיה מקובל על כל שכבות הציבור. הרעיון לשטוף את כל הר הבית במים נתקל בהתנגדות מנהיגי החסידים, שחששו להירטבות של המצות עד כדי "שרויה"; גם האפשרות לחפור מתחת לרצפה נדחתה - הן בידי אלה שהתנגדו לפגיעה אפילו בסנטימטר מאדמת הקודש, והן בידי אלה שטענו שעדיין צריך להיזהר ולא להתגרות בתושבים הקודמים של ההר; ההצעה של האירגונים הירוקים שכל אחד ינקה את הלכלוך שלו נדחתה מחשש שזה לא יעבוד; מבצע "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל" נדחה על ידי כל ארגוני הנשים, שסרבו לגייס את כל בנות ישראל למבצע ניקיון חירום כללי; כל הרעיונות נדחו ע"י כמה מרבני עדות המזרח שטענו כי אין שום בעיה - הערבים הכינו רק פיתות וזה בכלל לא חמץ, וכן הלאה. מזל שהמשיח עצמו התערב ברגע האחרון, אחרת היה מתקבל הפיתרון שכמעט זכה להסכמת כולם - למכור את בית המקדש לגוי.
שנזכה לא לאכול מן הפסחים
החומרות לפסח שברו השנה שיאים חדשים: אחרי שהתרגלנו לעובדה ששלושים יום קודם הפסח שואלים אם אפשר לאכול קינואה, אחרי שהסכמנו לוותר על שמן קנולה, אחרי ש"איקאה" החמירו על עצמם לערוך חודשיים מראש שריפת חמץ של כל שולחנות האוכל, היה נדמה שראינו כבר הכל; אבל לא עברו ח"י רגעים מבניית המקדש, וכבר היה ניתן לראות ב"מאה שערים" פשקווילים המזכירים לציבור כי כל כבשה עלולה לאכול פירורי לחם בתהליך גדילתה, מה שאומר שאף קרבן פסח אינו נקי מחשש חמץ. "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו", היה כתוב על גבי הכרוזים, "אשרינו שזכינו ונתעורר שוב עניין קרבן הפסח, ויכולים אנו להוסיף חומרה חדשה אשר לא נראתה כמוה מדורי דורות."
 |
|
מרוקאים נצפו עם קניידלעך במרק, אשכנזים אמרו "בבהילו יצאנו ממצרים"
(צילום: דגם הולילנד) |
חיבור ישיר
זמן קצר לפני מועד ההקרבה עלה לרשת אתר חדש, המאפשר לעלות לרגל, לצלות את הפסח ולהקריב קרבן חגיגה - והכל בקליק אחד. אבל עם כל הכבוד לתרומתה של ההתפתחות הטכנולוגית לגאולתנו ולפדות נפשנו (התאורה במקדש החדש, ההגברה, מסכי ענק שמראים איפה נשאר מקום פנוי לשחיטה, אינטרנט אלחוטי כדי לברר את הלכות קרבן הפסח און-ליין ועוד), אף חיבור לאינטרנט אינו יכול להחליף את העמידה הממשית מול ה'.
איש לבית אבותיו
ליל הסדר עצמו זימן מפגשים מעניינים בין כל עדות ישראל, שנאלצו השנה להיפגש זו עם זו בירושלים, אף על פי שכל משפחה חגגה את הסדר לעצמה. כך קרה שמרוקאים נצפו עם קניידלעך במרק, אשכנזים אמרו "בבהילו יצאנו ממצרים", ובאופן כללי אנשים נחשפו למסורות שונות וניגונים שונים שלא הכירו (אם כי ביחס למנגינה מוזרה אחת של "והיא שעמדה" היה למדור דז'ה-וו; נדמה לו שהוא עצמו שר אותה עד לפני שנתיים). אולם השמועות אומרות שעוד לפני שולחן-עורך כבר התגלו נקודות מחלוקת בין המשפחות, כאשר אלה טענו שסבא שלהם צלה את הקרבן עם המון פלפל חריף, ואלה היו משוכנעים שסבתא-רבה הגישה את בשר הכבש קפוא, עם ציר וחתיכת גזר על הראש.
במהרה מדי בימינו
עם כל השמחה הגדולה על חידוש הקרבת קרבן הפסח והעלייה לרגל, נצפו גם כמה פרצופים מלאי אכזבה: המאוכזבים הראשונים הם בעלי המלונות באיטליה ובשוויץ, שהפיכתה של ירושלים ליעד התיירותי היחיד של כלל ישראל גרמה להם הפסדי ענק; אכזבה ניכרה גם על פני כל מי שרצו מאוד להשאיר כסא ריק למישהו, אלא שכל השבויים והנעדרים חזרו כבר; רה"מ נתניהו, הנשיא פרס, ח"כים, אנשי ציבור, גומא אגייאר ומדונה, כולם רצו להניח את אבן הפינה לבית המקדש - אבל הקדים אותם איזשהו איש לגמרי לא-צעיר, שטען שהוא בונה את העיר כבר שבעים שנה, ודווקא הוא הביא על כפיו את אבן הפינה לאליהו הנביא; ואחרון חביב הוא ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, שכל כך קיווה שכל העולים לרגל ייעזרו ברכבת הקלה. אילו המשיח היה מחכה רק עוד טיפה.
הכל נשאר במשפחה
שכוייח השבוע מוענק ללהקת הלוויים, שנתנה מופע אדיר ועוצר נשימה. גם בלי כל התרוממות הרוח הבלתי-רגילה, היה שווה רק לראות את עופר לוי, שם-טוב לוי, שייקה לוי וישי לוי על במה אחת, ובכלל - לשמוע שבט של זמרים שאיננו משפחת בנאי.
שכוייח מוענק גם לרבנות הראשית שעמדה באומץ מול הרפורמים, הקונסרבטיבים, חברי "ישראל ביתנו" והמעריצות, והתעקשה על כך ששום גיור שבעולם אינו יכול להפוך את קובי פרץ ללוי.
ותהייה קטנה לסיום
מה נשיר עכשיו במקום "לשנה הבאה", "כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו" ו"א-ל בנה, א-ל בנה, בנה ביתך בקרוב"?
והתחזית לשנה הקרובה: נשארה לנו עוד קצת עבודה, אבל יש מצב שנגיע עד השנה הבאה לירושלים הבנויה.