העולם הערבי החליט להקדים את ה"ונהפוך הוא" לאדר א, ומגמת ניסיונות ההפיכה הולכת ומתפשטת. אצלנו עוקבים בדאגה, או באדישות, ולפעמים בחיוך; כך קרה שכל מיני אנשים הוציאו השבוע מהבוידעם את נושא יהדותו של שליט לוב (נכון לשעת כתיבת שורות אלו): האם שורשיו היהודיים של קדאפי הופכים אותו ליהודי כשר לכל דבר ועניין? לאור מסע הקטל המחריד שמתנהל בימים האחרונים, קשה להאמין שהתשובה היא "כן".
למה לו פוליטיקה עכשיו
רק לפני שנתיים כיכב האלוף יעקב עמידרור בכותרות של חדשות המגזר, בתפקיד של דמות שנמצאת בקונצנזוס בקרב חובשי הכיפות הסרוגות. למי שלא זוכר, מדובר על התקופה שלפני הבחירות האחרונות, בזמן הקצר שבו היתה מפלגה דתית לאומית מאוחדת. לא רק שסמכנו עליו שהוא (יחד עם המועצה הרחבה שבראשותו) יבחר את ההנהגה של המפלגה הדתית המאוחדת החדשה, הוא גם הפך (שלא מרצונו) למועמד לתפקיד ראש המפלגה - גם ראשי המפד"ל וגם קברניטי האיחוד-הלאומי לחצו עליו לעמוד בראשם. ובכל זאת, הוא התעקש להישאר מחוץ לשדה הפוליטי.
כעת עומד עמידרור על סף כניסה לתפקיד ראש המועצה לביטחון לאומי. בלי לרוץ בבחירות ובלי להיאבק בזירה הפוליטית, הוא הגיע לעמדה משמעותית למדי. יכול להיות שהוא היה מגיע לעמדת מפתח גם בתור יו"ר "הבית היהודי", אבל לפחות בתפקידו החדש - הוא כבר לא צריך להיכנס למחלוקות קטנוניות וסכסוכים פנים-מגזריים, כמו אלה שפרצו אחרי הניסיון שלו להרכיב רשימה מאוחדת.
 |
|
אברהם פריד. גיבור תרבותי?(צילום: יאיר גרין)
|
חיים ישראל בפריים-טיים
מי שצפה השבוע בתוכנית "360" של לינוי בר-גפן, זכה לראות מחזה שלא רואים כל יום: כתבה שחרדים יוצאים בה טוב. איך זה קרה? פשוט מאוד, באותה כתבה היו גם חרדים שיצאו רע. הכתבה עסקה במאבק בין גורמים בציבור החרדי ובין זמרים חסידיים שמופיעים מול קהל מעורב. אברהם פריד, חיים ישראל ויעקב שוואקי הוצגו בכתבה כגיבורי תרבות, ואילו מחרימיהם - הרב מרדכי בלוי (מאנשי "משמרת הקודש" החרדית-ליטאית) מחד והרב אמנון יצחק מאידך - הוצגו כתקיפים, לוחמניים ומאיימים. בשורה התחתונה, מדובר בעוד כתבה מגמתית על חרדים, אבל לפחות שוואקי וחיים ישראל זכו ליחס חיובי, ולחשיפה ציבורית נאה בערוץ 2.
כבוד לספרים
עוד ספר חדש לחיילים דתיים יוצא לאור, אבל הפעם לא מדובר בדיוק בספר חדש. רבים מהקוראים נתקלו מן הסתם בחוברת עבת-כרס בשם "נקדש את שמך בעולם", שמסתובבת במחוזותינו כבר כמה שנים. אוסף גדול של קטעים ומכתבים שכתב פרץ איינהורן, לוחם ומפקד בגבעתי, ובהם דברי עידוד וחיזוק לחייל חובש הכיפה. זאת היתה חוברת, לא ספר. "נקדש את שמך בעולם" מדבר אל החיילים דוגרי, בשפה פתוחה וזורמת, כאילו הם עומדים מולו והוא מנסה להעלות להם חיוך על הפנים. רק חסרה צפחה בין משפט למשפט. עכשיו אותה חוברת יוצאת כספר, אמיתי, בכריכה קשה, מה שלא לגמרי מסתדר עם ניסוחים בסגנון "אחי היקר, אח שלי, תהיה בשמחה". הוצאה לאור של קובץ בתור ספר היא דבר נכון וראוי, כי כך הוא נעשה רציני יותר, אבל זה גם דורש שהניסוח יהיה רציני ויתאים לשפה כתובה. אולי לא כל דבר צריך להפוך לספר, יש מקום גם לחוברות קלילות נטולות אווירה רשמית.
כרצון איש ואיש
שכוייח השבוע מוענק למחייה מוזיקת הכלייזמרים, מי שהחזיר את הלייבדיק של פעם לאופנה, הלא הוא חיליק פראנק. המדור אמנם אינו נמנה בין אלה שקלרינט עושה להם את זה, אבל דבר אחד בדיסק החדש של חיליק ("פורים בירושלים") מצא חן בעיניו; הוא פונה מצד אחד לשוחרי המוזיקה האינסטרומנטלית, אלה שנהנים לשמוע שירים אבל לא מבינים למה תמיד נדחף איזה זמר באמצע ומתחיל לשיר, ומצד שני לאלה שלא יכולים בלי קולות אנושיים ובלי מילים. מה עושים כדי שכולם יהיו מרוצים? מוציאים דיסק בשתי גירסאות - אחד בליווי מקהלת חסידים ואחד עם מוזיקה בלבד. עכשיו כל אחד יכול לשמוח איך שבא לו, ונשאר רק להתגבר על התחושה הפרדוקסלית שבשמיעת "פורים בירושלים" בפורים דפרזים - והדיסק יוכתר כאחת ההצלחות של פורים הנוכחי.
ותהייה קטנה לסיום
חז"לינו כבר עסקו בשאלה כמה גשם צריך לרדת כדי שנברך על כל הטוב שקיבלנו, וגם היום רבנים מתלבטים בשאלה האם להפסיק להגיד "ועננו בורא עולם", או שעדיין יש צורך בתפילות על עצירת הגשמים. והתהייה הפעם היא אולי בכלל שאלה הלכתית: האם אפשר לקבוע כלל הלכתי, שלפיו בכל פעם שרשות המים יוצאת בקמפיין שקורא "לחסוך במים למרות שירד החורף הרבה גשם" - זה כבר סימן שמצבנו משתפר?
והתחזית לשבוע הבא: אלי ישי יואשם בחוסר המוכנות של ישראל לרעידת האדמה בניו זילנד.