הדבר הראשון שילדים לומדים לעשות אחרי להרביץ ולכסח, זה לבקש סליחה.
מיד אחרי שאנחנו מלמדים אותם איך לשרוד בגונגל של החיים ("מה הוא לקח לך?!, תיקח בחזרה!"), אנחנו דואגים שהם ילמדו גם לבקש על זה סליחה. זה לא בשביל החינוך, כמו בשביל שהם לפחות יראו מנומסים, מה שגם עוזר לגננת לאהוב אותם. בדוק.
ואם תסתכלו רגע טוב, תגלו שגם סדר הימים הנוראים עובד על העיקרון הזה. יומיים שלמים אנחנו מבלים עם המשפחה - אוכלים איתם, שותים איתם, הולכים יחד לבית הכנסת, רבים עם סבתא מרים, צועקים על דוד עובדיה, דורכים על האחיינית אמתלאי ובדרך גם מעליבים את אמא שלה - דודה חרבונה הזכורה לטוב. אנחנו יוצאים משם עצבניים, אך שבעים עד להתפקע, ומבטיחים לעצמנו שזו הפעם האחרונה שאנחנו פה.
אבל אז מגיע יום הכיפורים, בו אנחנו מתנצלים מכל הלב, נרגעים קצת מכך שכולם סלחו לנו, ועכשיו גם הקב"ה יכול לעשות את זה, ואז נכנסים לסוכות ברגל ימין. כל זה, כמובן, רק בשביל להתחיל מחדש את רשימת הסליחות לשנה הבאה. איזה כיף!
אז הנה מגיע יום הכיפורים, וכנציג של עם ישראל והאומה כולה, לקח המדור על עצמו לבקש סליחה מאלו שמגיע להם בשם העם כולו.
רק תזכורת קטנה - הסליחה איננה פוטרת ממעשה. פירוט תוכלו למצוא אצל התימנים והפולנים שבקיאים ברזי המריבות. והמדור כבר מתנצל בפני בני העדות האלו. לפחות עד השנה הבאה.
התנצלות לבטלה
לכל אחינו המובטלים באשר הם, שכבר חודשים יושבים בבית ולא מצליחים למצוא עבודה.
כל אלו שהמדינה חוקרת כאילו היו זאב רוזנשטיין (זו הייתה בדיחה, לא התכוונתי), בחשבם שהם מרמים את המדינה. כל אלו עם כאבי הגב שהומלץ להם לעבוד בסבלות, כל אלו שלמדו ספרות והומלץ להם לעבוד בכלכלה, אלו שלמדו כלכלה שהומלץ להם לעבוד בנקיון, ואלו עם התינוקות שהומלץ להם למסור את הילדים לאימוץ כדי שיוכלו לעבוד. סליחה.
אה, וסליחה על המערכון הדבילי ב"ישראלים". אם זה מנחם אתכם, זה באמת לא הצחיק אף אחד. שתהיה לכם שנה של פרנסה טובה. אמן.
התנצלות נעדרת
ליהודה כץ, זכריה באומל, צביקה פלדמן, רון ארד, מגדי חלבי, גיא חבר, אהוד גולדווסר, אלדד רגב וגלעד שליט.
סליחה שאתם עוד אי שם בלא נודע. סליחה על כך שבניגוד לכל הגיון בריא אנחנו, עוד מאמינים לראש הממשלה שהשתיקה יפה לעניין, וסליחה שעוד לא הפכנו כמה שולחנות בשבילכם. סליחה שאתם שם לבד, וסליחה שהמילה סליחה קטנה מלבטא את ההתנצלות שמגיעה לכם.
יש לנו כבר שירים, סיפורים וכמה וכמה אתרי אינטרנט. רק אתם עוד חסרים. מתפללים שתחזרו, ומהר.
התנצלות מגורשת
לכל האחים שלנו שנמצאים כבר שנתיים בשום מקום. לכל אלו שחיים עם ארגזי קרטון, בתוך ארגז קרטון, ועם זיכרונות נמסים במכולה. לכל אלו שרואים בעיניים כלות אין אשקלון נכנסת לטוות האש, ושדרות לא מפסיקה להיות מטווחת. סליחה.
סליחה בשם אלו שאמורים להתנצל ועוד לא טרחו לעשות את זה. לשנה הבאה בקטיף הבנויה.
התנצלות עגונה
לכל הנשים שהבעל שלהן מעדיף להיות נרדף/מוחרם/מוכה/מנודה ורק לא לתת להן גט באקט של התעללות ממושכת. לכל הנשים שנתקלו, ועוד יתקלו, ביחס מזלזל מצד הדיינים בבית הדין הרבני. סליחה.
ודעו שלא כל הגברים הם כאלו אטומים. יש גם כאלו עם רגשות, רק שלצערנו לא הם נמצאים בעמדות המפתח.
התנצלות כואבת
לכל הילדים שאבא ואמא שלהם הפכו אותם לשק איגרוף. כל הילדים הרעבים, העצובים והאומללים שביננו - סליחה שאנחנו לא שמים לב למצוקה שלכם. סליחה שאנחנו כל כך עסוקים בלדבר על תקנים ותקציבים, בלדבר על תקנות וחוקים, בלדבר על התבטאויות וחופש הביטוי, ובלדבר בלי שום תועלת, כשאתם עוברים מפנימיה לפנימיה וממשפחה למשפחה ללא חום ואהבה. סליחה.
התנצלות מוצלת מאש
לכל ניצולי השואה, שנאלצו לצאת לרחובות כדי לקבל את מה שמגיע להם בכדי לחיות בכבוד, כיאה לגיבורי העם. כל אלו שעברו את השואה המזעזעת, אך נאלצו לשמוע שהשימוש בסממני השואה בשביל הפגנה למען אלו שניצלו מהשואה, וגם ככה הסימנים אלו חרוטים אצלם בראש, בלב ובגוף - הוא נלוז ומבייש.
אלו שכל חייהם נאלצו לצעוד כדי לחיות. סליחה.
והתנצלות אישית של המדור
במשך השנים למדתי הרבה שיעורים בבית הספר של החיים. חלקם הנכבד בדרך הקשה (ככה זה כשאת עקשנית), אבל בחלק מהם יצאתי בזול. אין ספק.
אחד השיעורים העיקריים שלמדתי היה, שלעולם לא אצליח לרצות את כל מי שמסביבי.
אם לדוגמא הייתי קונה לעצמי ארטיק, מיד הייתי מסתבכת עם הפרחחית הקטנה שהייתה רוצה גם. אם הייתי מביאה לה, הייתי מסתבכת עם הגדולה שהייתה רוצה גם היא. אבל אם הייתי מביאה גם לה - הייתי מסתבכת עם החצי, עם חשבון הבנק ועם רופא השיניים, שהיה מתחרש מהצרחות שלה. בסוף בחרתי להרטיב את הארטיק והשתקתי אותו מתחת לשמיכה.
אבל את הטור, מה לעשות- אני חייבת לכתוב ועוד לפרסם קבל עם ועדה (ואל תנסו להרטיב אותו זה מוציא רעשים חשודים מהמחשב).
לכן, תמיד היו כאלו שנפגעו. כשרמזתי לעבר החילונים - האשימו אותי בכפיה דתית, כשכתבתי על הציבור הדתי - הואשמתי בערבוב דעה וידיעה, כשכתבתי על החרדים - קיבלתי איומים על הדין בשמיים ועל המצפה לי בעולם הבא, ואפילו כשכתבתי על דברים טובים - קיבלתי תגובות בנוסח "טוב לדעת שגם לך יש דברים שעושים טוב...".
איכשהו, תמיד הסתבכתי.
והנה סוף סוף הגיע הזמן, ואם במשך השנה נשללה ממני הזכות להגיב למגיבים (אפילו אם הם רק מגיבים לתגובות של אלו שהגיבו), הפעם יש לי הזדמנות להגיד את אשר על ליבי.
אז אני מתנצלת מעומק הלב בפני כל אלו שנעלבו/נדהמו/התעלפו מדעותי הנוראיות/עלובות/קיצוניות והרגישו שפגעתי בהם אישית. מכל אלו שמילותי/ידיעותי/פסיקי ונקודותי הכאיבו להם וגרמו להם צער.
אני מתנצלת שעד עכשיו לא הצלחתי לסלוח לכם בלב שלם. סליחה.
עד הטוקבק הבא...
גמר חתימה טובה!