שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק

הביקורת השיפוטית הולכת וכובשת מקום חשוב יותר ויותר (ויש אומרים: חשוב מדאי), בחייה הציבוריים של מדינת ישראל. מינוי שר בממשלה, קידומו של אלוף בצבא, שחרור אסירים בטחוניים, פעולות השב"כ, הכל עוברים כבני מרון לפני היושבים במשפט, והמה מעבירים עליהם את שבט ביקורתם, לחסד או לחובה.

את נאומו הגדול והארוך שבספר דברים, פותח משה רבינו (שבראשית הדרך העיד על עצמו: "לא איש דברים אנכי"!) בהדגשת חשיבותה של מערכת משפט מתוקנת. מתוך הכרת המציאות ("איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם - מלמד שהיו ישראל טרחנין(!)), הוא מבקש להכין את העם לקראת כניסתו לארץ. בראש ובראשונה הוא ממנה שופטים: " הבו לכם אנשים", לא רק משפטנים יודעי דת ודין, אנשי השכבות החברתיות ה"נכונות", אלא "אנשים", בני אדם המכבדים את זולתם ומעורבים בדעת עם הבריות (בחינת "לעולם יהא אדם"), "חכמים" הרואים את הנולד, ומתחשבים בהשלכות פסיקתם על כלל הציבור שמכוחו ולמענו הם פועלים.

משה ממשיך ומצווה על שמירת הצדק: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צ ד ק". ומכאן מודעה רבה לתורת המשפט העברי: לא די ב"שופטיכם", במערכת שיפוט מסודרת, פורמלית. יש צורך וחובה לעמוד כל העת על המשמר, שאותם שופטים אכן "ישמעו בין אחיכם" - יהו מעורים בתוך עמם, ותהא אוזנם כרוייה לשמוע את קולם. חכמים הראשונים מצאו כאן מקור ל"חובת השמיעה", שהיא אחד מכללי הצדק הטבעי: שלא יישמע בעל דין אחד שלא בנוכחות חברו (ראו, בהרחבה: א' שוחטמן, סדר הדין, 226). יתר על כן: צדק זה, צריך שייעשה "בין איש ובין אחיו ו ב י ן ג ר ו ". וכפי שהדגיש הנצי"ב ב"העמק דבר": לא רק בין "איש ובין אחיו", צדק לאנ"ש-אנשי שלומנו, אלא גם צדק ל"גר", לזר, לדך ולעני.
גם המשך הדברים מכוון כלפי אושיות המשפט: "לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדול תשמעון". השוויון בדין, תנאי מקדמי וחיוני הוא לעשיית הצדק. לצדו עומד כלל גדול אחר: "לא תגורו מפני איש". אַל לו לשופט להירתע מפסיקה ש"אינה פופולרית", לפחד מפני מה שיאמרו ומה שיכתבו. הצדק והמשפט, הם ורק הם צריכים להנחות את פסיקתו.

על השופט לשוות לנגדו תמיד, ש"המשפט - לאלהים הוא!". מונח זה -"אלהים" - מכוון הן כלפי שופטים בשר ודם ("אלהים לא תקלל" -שמות כב, כז (ויעיד עליו רעו: "ונשיא בעמך לא תאר"); "והגישו אדניו אל האלהים" -שמות כא, ו, ועוד כהנה וכהנה) הן כלפי שמים. ללמדך, שיהא מורא השופט וכבודו כמורא שמים. ועם זאת, שמא יחשוב השופט שהיה ל"א-להים", יודע כל, טוב ורע, בא הכתוב ומלמדו: "כי המשפט לאלוקים הוא": לא הכל שפיט ולא מלוא כל הארץ משפט. "כי גבה מעל גבה שומר, וגבוהים עליהם" (קהלת ה, ז).