פרשת תצווה נראית כ"סיפור בדים": מדריך מפורט להכנת בגדי הכהונה. מידות, חומרים, כמויות, גיזרה, סוג בד, צורת תפירה. בתוך שלל הפרטים, תופס מקום מיוחד "חושן המשפט", שלו מוקדשים לא פחות מ-15 פסוקים. מה טיבו של "חושן" זה? ומה טעם נושא אותו הכהן הגדול על לבו בכל העת, בעבודת המקדש?
כמה הצעות הובאו בעניין. רש"י, בעקבות חז"ל (זבחים פח:), מציע שהחושן נועד לכפר על "קלקול הדין", על "מטי הדין" (ירושלמי יומא, ז) או על גסות הלב המאיימת לכלות כל יושב על מדין, שאפשר ויגבה לבו שלא כדין, מכוח המשרה שהוטלה על שכמו.
אפשר גם שיש באבני החושן המגוונות כדי לסמל את מורכבותה של מערכת המשפט ואת חשיבותה. החושן היה עשוי מחומרים הרבה: זהב, תכלת וארגמן, ומשובץ באבנים שונות. יש בכך סמל וסימן לפניה הרבגוניות של מערכת המשפט: משפט מהותי לצד ראיות וסדרי דין, שיקולי ענישה ותקנת הציבור לצד צדק ו"לפנים משורת הדין". האבנים השונות, על צבעיהן הסגנוניים משקפים את ריבוי הגוונים הקיים בעם ישראל לשבטיו השונים. הן נועדו להזכיר כל העת לעושים במלאכת המשפט כמה עקרונות יסוד. האחד, שהכל שווים בפני החוק. כל משבצת הייתה בגודל זהה לחברתה. לצד זה, על השופט לזכור שלא כל הבאים לפניו שווים ברקעם ובתנאי חייהם. לצד האחידות החיונית לכל מערכת משפטית, חייב השופט לתת דעתו גם לנסיבותיו המיוחדות על כל מקרה ומקרה, לרקעו הספציפי של בעת הדין, ולהתחשב בו, כמובן במידה הראויה, בגבולות המותרים ומתוך שיקול דעת. יתר על כן; האבנים היו משובצות בחושן כסדרן, "איש על שמו". ואף בכך יש רמז, שסדרי דין מתוקנים חיוניים לכל מערכת משפט.
חושן המשפט היה מתוחם וקשור היטב. "מגבלות" מזה, וחיבור ל"אפוד" מזה, ואף איסור מיוחד נקבע לכך, ש"לא יזח החושן מעל האפוד". כפי שפירש בעל ספר "החינוך", יש כאן סמל לצורך בחיזוק "חושן המשפט", שלא ינוע לכל עבר, ויעמוד יציב בתוקפו, כנגד כל אותן רוחות בנות חלוף, המבקשות להזיזו ממקומו, בהתאם לצרכיהן ומאוויהן.
אהרן נצטווה לקבוע את חושן המשפט על לבו. הכתוב מדגיש זאת בניסוח כפול: "והיו על לב אהרן בבואו לפני ה', ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד" (כח, ל). יש כאן יותר מאשר רמז לכך שמערכת משפט מתוקנת אינה יכולה להסתפק רק ב"ראש", בניתוח הגיוני ואנליטי של הוראות החוק. אם מבקשת היא למלא את ייעודה, חייבת היא להיות גם "על לב אהרן". אסור לה למלאכת המשפט שתהיה מיכנית, פרשנות "טכנית" של סעיפי החוק. השופט צריך להביא עמו לאולם המשפט "נשמה יתירה". עליו להפיח בהוראות החוק היבשות רוח חיים. זאת ועוד: כפי שפירשו החזקוני, הספורנו ואחרים, פסוק זה מדגיש שהמשפט אינו תכלית לעצמו, ואסור לו שיתנתק מהציבור שאותו נועד לשרת. אהרן נצטווה לשאת את "משפט בני ישראל" בגאון, משפט המחובר למורשתו של העם, משפט שתכליתו לשרת את העם ולא להיות מנותק הימנו.