פרשיות הקורבנות, יש לומר בגילוי לב, אינן מן הפרשיות ה"פופולריות" ביותר בתנ"ך. מעת שגלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, כמעט ונשתכחו חלקים גדולים של דיני הקורבנות מהמון העם. קשיי הסוגיות החמורות שבמסכתות סדר קדשים, והריחוק הנפשי מן המקדש וקודשיו, אינם מקלים על המבקש לבוא בסוד מקדש וקודשיו. אם כך בדורות עברו, בוודאי כך בעידן המודרני, שבה נתפשת עבודת הקורבנות, במקרה הטוב, כמשהו זר ומוזר. ושמא דווקא תופעה זו, הניעה את חכמי ישראל לתבוע ממלמדי תינוקות של בית רבן, לפתוח את חינוכם של ילדי ישראל בלימוד התורה דווקא בתורת כוהנים, בספר ויקרא. "יבואו טהורים", תינוקות שלא טעמו טעם חטא, "ויתעסקו בטהורים", בדיני טומאה וטהרה, וילמדו את השיעור הראשון בתורת הקיום היהודי: "אדם כי יקריב". ההקרבה ומסירות הנפש, הם ראשית הכל. לא הכל תמיד מובן, אבל ה"נעשה" קודם ל"נשמע", להבנה.
בין הקורבנות השונים מתייחד קורבן אחד, שנראה חריג בעניינו (וכבר עמדה על כך נחמה ליבוביץ ע"ה בעיוניה לפרשה זו). אשם הגזלות. בעוד שקורבנות חטאת, עולה ומנחה ורוב סוגי האשמות מיקודם במערכת היחסים שבין האדם לאלוקיו, בין אדם למקום, מתמקד אשם הגזלות במערכת היחסים שבין אדם לחברו.
על אף פתיחת הפרשה (ואולי דווקא בעטייה) בקריאה הגדולה כלפי שמיא: "ונפש כי תחטא ומעלה מעל בה' " (ה, כא), מתמקד המשכה בעברות שבין אדם לחברו: "וכחש בעמיתו, בפקדון, או בתשומת יד, או בגזל, או עשק את עמיתו, או מצא אבדה וכחש בה". האשם והאשמה כאן מכוונים, בראש ובראשונה, כלפי ה"עמית", הרֵעַ, השכן, החבר. ללמדנו ש"מעילה בה' " אינה מתבטאת רק בחילול שבת, באי שמירה על כשרות או בתפילה ללא כוונה, אלא גם בהפרת אמונים, מרמה וגזל, הלנת שכר שכיר ואי השבת "אבדה" (במובנה הרחב) שביטוייה ב"עצימת עיניים" ו"התעלמות" מסבלו של האחר.
מחכמים הראשונים כבר למדנו ש"עושק" אינו חייב להתבטא במעילות בנקאיות רבות היקף, שעולות לראש הכותרות, אלא גם במעשה יומיומי פעוט לכאורה, שמרוב שכיחותו כמעט אין נותנים עליו את הדעת. המקרה הקלאסי של העושק מתבטא בניצול ממוני (ראו ספרא קדושים, ב), ולפיכך סמכו אותו גם בפרשתנו וגם בפרשת קדושים (יט, יג) אצל איסור גזל. ואמרו חכמים: "איזהו עושק ואיזהו גזל? אמר רב חסדא: לך ושוב, לך ושוב – זהו עושק. יש לך בידי ואיני נותן לך – זהו גזל" (בבא מציעא קיא, ע"א, וראו שו"ע חו"מ שנט). מכוח גישה זו, נצטווה המעביד, שלא ילין את שכרו של העובד אצלו, לפי שאליו הוא נושא את עיניו ונפשו: "לא תעשוק שכיר עני ואביון" (דברים כד, יד). אבל תרבות ה"מאניאנה", "מחר אשלם", דחיית נושים או עובדים ב"לך ושוב", גם היא בכלל עושק.
עיון במקורות המשפט העברי לדורותיהם מלמד כי הניסיון ל"הגדיר" את העושק הגדרה מדויקת, משפטית, צרופה, נדון מראש לכישלון. אין מדובר במבחן מתמטי, במדע מדויק, אלא במצב שבו החזק משתמש בכוחו וביחסי המרות והשררה שלו כדי להתעמר בחלש, לנצלו ולהשפילו. ביטוי לכך ניתן בדברי הנביא ירמיהו (ז, ו; כא, יב) "גר יתום ואלמנה לא תעשקו, ודם נקי אל תשפכו במקום הזה... דינו לבוקר משפט, והצילו גזול מיד עושק, פן תצא כאש חמתי".
הקב"ה, שרחמיו על כל מעשיו, מתואר כ"עושה משפט לעשוקים, נתן לחם לרעבים" (תהלים קמו, ז). בהם נאזר הוא בגבורה ונהדר בהגנתו עליהם: "עשה צדקות ה', ומשפטים לכל עשוקים" (תהלים קג, ו).
כלל גדול בתורה למדנו כאן: עיקר תפארתה של מערכת משפט ראויה אינו רק בקביעת הלכות "תקדימיות" חובקות זרועות עולם, בדבר חופש הביטוי וחופש העיסוק, חירות התנועה וחירות ההתאגדות, אלא דווקא באותן חובות שגרתיות, באותם תיקים שכיחים, "קטנים" ו"קטנטנים", שבהם דורשים העני והאביון, הדל והמך, מתן סעד וסמך, כשלגביהם דין פרוטה – כדין מאה הוא. ולא לחינם תולה ירמיהו הנביא (כב) את גנותו של ה"בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט" בהדגשת רדיפתו אחר צבירת הון, כשבדרכו להשגת המטרה הוא רומס כל הנקרה בדרכו: "כי אין עיניך ולבך כי אם על בצעך, ועל דם הנקי לשפוך ועל העושק ועל המרוצה לעשות". מנגד, גדולתה של כנסת ישראל היא, "בצדקה תיכונני, רחקי מעשק" ואז מובטח לה, "לא תיראי" (ישעיה ל, יב).
שלמה המלך, החכם מכל אדם, לימדנו שמדינה שמנהלת ענייניה בעושק, סופה כליה: "אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה, אל תתמה על החפץ" (קהלת ה, ז), היינו: אל תאמר שחפץ-רוצה בהם הקב"ה, והרי סופה ש"העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה" (שם ז, ז). מדינה מתוקנת ניכרת בצדק, בצדקה ובמשפט שהיא עושה עם ה"אחר", עם העשוקים שבקרבה. "גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם". עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשי המדינה בספר נכתבים.