"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אמירה זו משקפת את אחד המוקדים המרכזיים של ההגדה. וכבר הדגישו חכמים, ראשונים כאחרונים, שאין מדובר רק ב"סיפור", מעשיה בעלמא, אלא במעשה: כל אחד מן היושבים ליד שולחן הסדר צריך לחוות בעצמו את תהליך היציאה מן השעבוד לגאולה. הדברים מקבלים משנה תוקף בניסוחו של הרמב"ם: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים". היינו: היציאה מן העבדות לחירות מתבצעת "עתה", ממש ברגעים אלה. כל מעשינו בליל הסדר – אכילת המרור, הכרפס והמצות – נועדו ל"הראות" לעולם כולו שאכן אנו מפנימים משמעותה של חירות זו, ושרים עליה שיר הלל.
ההדגשה כפולה, "בכל דור ודור", מבטאת את המסר החדש שיש לליל הסדר בכל עת ובכל שעה. כל דור – והסדר שלו. דומה שבתקופה האחרונה מקבלים אף משפטים שגורים בפי כל משמעות חדשה. "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם".
בתוך שלל הרעיונות והמסרים שבהגדה, מסתתר קטע אחד שנראה קשה למראית עין: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולכן ביקש לעקור את הכל". ראשית, מה מקום יש ל"זכירת לבן" בלילה שכולו עומד במוקד יציאת מצרים? וכי יש טעם ללכת כה רחוק, לנבכי ההיסטוריה, ולדלות משם צרות נוספות? וכי לא די לנו בצרות החדשות המתרגשות עלינו בכל יום? יתר על כן: האין השוואה זו, בין לבן ופרעה, מפחיתה מעוצמת תיאור העבדות של מצרים? והלוא עיקר תוכנה של הכרזה זו: "אתם חושבים שפרעה היה רשע? לבן היה רשע פי כמה!". זאת ועוד. מניין לנו בכלל שלבן "ביקש לעקור את הכל"? נכון, הוא לא היה חביב במיוחד, והתעמר בעובדיו. אבל "לעקור את הכל"?. וכי יש רמז לכך?. וכן, בודאי שעניין זה אינו משתלב עם עיקר ההגדה, שמוקדה הוא שעבוד מצרים.
אפשר, שבהכנסת מעשה לבן לסיפור ההגדה, ביקשו חכמים ללמדנו, שאיום על חירותו של עם ושלמותו, אינו מתבטא תמיד בשעבוד ובגזירות. לעיתים, דווקא רווחה ושגשוג מהווים מקור סכנה גדול הרבה יותר. בשנים הארוכות שעשה יעקב בבית לבן, חל מהפך גדול בתוכן חייו. ערב יציאתו לחרן חלם על מלאכי אלוקים, העולים לשמים, חלום שכולו רוחניות. לעומת זאת, לאחר ארבע עשרה שנים בבית לבן, החל לחלום על "עקודים, נקודים וברודים", כסף ומניות, שגשוג ורווחה כלכלית. ההשתקעות בענייני החומר – היא עבדות מסוכנת לא פחות, אולי אפילו יותר, מהשעבוד הגשמי. לכן באה ההגדה ומלמדת אותנו: יציאת מצרים הייתה רק תחילת הגאולה. האתגר האמיתי עדיין לפנינו: להפוך את הגאולה הפיזית מנוף לתחיה רוחנית וערכית. להפוך את שעבוד מצרים מודל להתנהגות טובה יותר מבחינה מוסרית ביחסנו ל"עבד", ל"אחר" שבינינו. להתמקד לא רק בפן השלילי של העבדות, אלא גם לדבר בשפה החיובית של תקווה. פסח אינו רק יציאה ממצרים, פסח הוא גם ראשית הדרך להר סיני.