השופט חיים כהן כתב, בצדק, שההבדל בין המשפט העברי והמשפט האזרחי העכשוי, מתבטא בכך שהראשון קובע חובות בעוד שהשני קובע זכויות. והוא מוסיף כי דבר זה נובע מכך ששורש המשפט העברי הינו הדיבור האלקי ובתור שכזה הרי הוא דתי מן הסתם ולכן הוא מתבטא באופן טבעי ע"י המצוות.
והננו עומדים ומשתוממים: איך אפשר שטעות כה גסה תיעשה בניתוח הדברים ע"י שופט עליון? האם כה חזק כחם של הדיעות הקדומות עד לכסות על אפיו המעגלי של ההיקש, אפילו אצל אדם הרגיל מטבע המקצוע למלכודת סופיסטית? הוא קובע מלכתחילה שהמשפט העברי הינו דתי מטבעו, דבר שהוא הנחת המוסק. טענתו מתבססת על השקפה דתית של האלהות שכל המסורת התנ"כית והתלמודית מתנגדת לה כאלילית.
כתוצאה מכך, הוא מפספס לחלוטין את חשיבות מסקנתו הוא, בראותו בחובה אך ורק את אפיה הכפייתי הנובע לדבריו משרשה העל-טבעי. בעוד שבתודעה היהודית המסורתית החובה נבחנת קודם כל כמוסרית. בתור שכזאת, היא ראשיתית. היא איננה נרכבת כתגובה למצב כל שהוא. היא חינוכית ולא שיקומית.
מושג זכויות האדם הופיע כתגובה למצב של דיכוי. הוא מתבטא, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה מטפיסית, כהתגוננות. תוך מאמץ לפתור בעיה אמיתית, הוא הופך אותו למחוסר כל פתרון: הזכויות תהיינה תמיד מתחרות. החרות שלי יהיה לעולם מוגבל ע"י חרותם של זולתי. היחסים בין האנשים יהיו לעולם מבוססות על פשרות, זאת אומרת, למעשה, על יחסי כח מוסווים – או גלויים. בעוד שיחסים בין אנושיים המיוסדים על חובות, הדדיותן יוצרת נטיה להתכנסות החובקת בחיקה את סוד השלום האמתית. זאת כל התורה וכדברי הלל, זיל גמור.
(אליקים שמשוביץ, מתוך Israël 50 ans d’Etat)