''ביקור'' בעיר החטאים

"ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית יג, יג). מידותיהם הרעות של "אנשי סדום" הפכו למשל ולשנינה במורשת ישראל. "מידת סדום" הייתה שם נרדף לחברה קלוקלת, נהנתנית, רכושנית, אגואיסטית, שדואגת לעניינו של הפרט גם במחיר רמיסת כבודם של בני אדם אחרים והעדפה פסולה של האינטרס האישי על פני האינטרס הציבורי.
עד כדי כך גדלה חטאתם של אנשי סדום, עד שאמרו חכמים: "אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא" (תלמוד בבלי סנהדרין קז, ע"ב). ברם, מה היה חטאם של אנשי סדום, עד שהמקרא מכנה אותם "רעים וחטאים לה' מאד"?. סתם המקרא ולא פירש. חז"ל, כמו גם פרשני המקרא לדורותיהם, ביקשו ל"השלים" פער זה ולאפיין את "אנשי סדום". בדמיונם (או שמא על פי מסורות שהיו בידם?), ביקשו לתאר את אורחותיה של "עיר החטאים" סדום, אנשיה ומעשיהם. ברבות הימים, יצרו תיאורים אלה אב-טיפוס של "עיר חטאים", שאנשיה הם חסרי רגישות חברתית ואנושית. עד כדי כך, שאמרו במדרש: "כשאדם רע – קורין אותו סדומי". (בראשית רבה מא, ז).
אגדת חז"ל מרחיבה דברים בענין חטאת סדום: "דרש רבא: מהו שנאמר (תהלים סב, ד): "עד אנה תהותתו על איש תרצחו, כלכם כקיר נטוי גדר הדחויה"? מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון, ומושיבין אותו אצל קיר נטוי, ודוחין (=דוחפים) אותו עליו, ובאים ונוטלים את ממונו. מי שהייתה לו שורה של לבנים, היה בא כל אחד ואחד ונוטל אבן אחת, ואומר: לא נטלתי אלא אחת...".
אפיונה של סדום כחברה קלוקלת המעוותת את המשפט ואינה דואגת לכבודם של האנשים הבאים בתחומה, הביא בתקופה מאוחרת יותר את חכמי המשפט העברי ליצירת קטגוריה משפטית של "מידת סדום". דהיינו: התנהגות שלא מן היושר. התנהגות אנוכית זו, "מידת סדום", באה לידי ביטוי חריף במשנת אבות (ח, י), שהרמ"א עמיאל (1883-1946), רבה הראשי של תל-אביב-יפו, פירשה יפה על דרך הדרש: "האומר: שלי שלי ושלך שלך- זו מידה בינונית": חבכרה שיחידיה ("האומר", לשון יחיד) אומרים: "שלי שלי ושלך שלך"- כל אחד יעשה רק לביתו שלו, היא חברה שמידותיה "בינוניות" המה, שכן בחברה טובה כל אדם מוכן לתת משלו גם לאחרים ואינו שומר כל ממונו רק לטובת עצמו. אבל "יש אומרים"- לשון רבים – כאשר מידה זו של אנוכיות הופכת להיות נחלת הכלל, הרי "זו מידת סדום". חברה כזו אינה יכולה לעמוד ולהתקיים אפילו שעה אחת.
מכוח הגישה הנזכרת, הרואה במעשיהם של בני סדום שלילה מוחלטת, עיצבו חכמי המשפט העברי את הכלל לפיו במצבים מסוימים אף "כופין על מידת בדום", היינו: מונעים מן האדם לעשות לרעה שימוש בזכות משפטית שבידו. כאמור לעיל, אנשי סדום היו רגילים להתנגד לכל מעשה שיש בו כדי לסייע לזולת, אף אם אינו כרוך בתשלום או בטורח כלשהו. עיקרון זה, "כופין על מידת סדום", הינו אחד הנימוקים לכלל גדול אחר במשפט העברי: "זה נהנה וזה לא חסר – פטור". במקרה זה פטור אדם שקיבל טובת הנאה מחברו לשלם לו כשהמזכה לא חסר דבר. מנגד, אין בכוחה של הכפייה על "מידת סדום" לחייב בעל נכס להרשות לכל דייר לגור בחצרו ללא תמורה, גם אם החצר אינה עומדת להשכרה.
מדינה שערכיה המה "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית", ראוי לה כי תסלוד מ"מידת סדום", ותשתית את ערכיה על חברה צודקת, שומרת משפט, הנוהגת בבניה ובכל אורחותיה במידות של צדק ורחמים, לפנים משורת הדין.