אין לך מעלעל שאין לו שעה
לכל אחד מקוראי העלונים יש את הזמן בו הוא מעלעל להנאתו. יש כאלו שזה הדבר הראשון שהם מחפשים ברגע בו הם מגיעים לבית הכנסת, וגם הזן הזה מתחלק לשני תתי זנים - אלו שלא שומעים ל"הוראות ההפעלה" וישר פותחים ופוצחים בקריאה - בין המזמורים או אפילו תוך כדי, ולעומתם אלו שצופנים אותם בתא, כמו ילד שיודע שככל שהזמן יעבור הסוכריה רק תעשה מתוקה יותר. במידה והם נקלעו לבית כנסת בו אין עלונים או שהם מחולקים רק בסוף התפילה, אתם תוכלו לזהות אותם לפי הדריכות שתאחוז בהם בערך מ"ויכולו".
הזריזים הם גם אלו שמקפידים לאסוף עותקים מכל העלונים, או לחילופין מחפשים את העלון האחד והיחיד שבלעדיו אין להם שבת, בניגוד למי שלא נמנה על קבוצה זו ואוחז בשיטת ה"כל הבא ליד".
חלק אחר ניגש בנונשלנטיות בסוף התפילה, לוקח את העלונים לביתו ושם הוא יעלעל בהם עד שתתחיל הארוחה או אפילו כתחליף לעיתוני השבת.
על פי רוב מי שלא אסף בערב שבת לא יקרא בשבת, אבל בכל זאת יש את אלו שמיעדים את העלון דווקא לבוקר, בעיקר ב"מי שברכים" הארוכים - תוך גלישה לתחילת העלייה הבאה.
אחרי זה פינות העלונים השונות כבר נראות יותר כמו מחנה פליטים, ומשמשות את הזמן שבין מנחה לערבית בשבת, ולעיתים אפילו באמצע השבוע. עד שמגיעה השבת הבאה.
זה אכן מאוד טבעי שעלוני השבת יקראו בשבת או אחריה, אחרי הכל זה השם שלהם "עלוני השבת". מי שלא מתאפק ומגניב כמה שורות כבר ביום שישי אפשר לסלוח לו, אבל ביום חמישי?! הגזמתם. לפרסם כבר ביום חמישי את מה שהרב רוזן יגיד רק בשבת זה כמו לגלות לנו כמה סופרים מחר לעומר. לא סתם המנהג היהודי הטוב הוא לשאול "כמה ספרו אתמול". זה מה שמעניין, מה שהיה אתמול, לא מה שיהיה מחר.
סוג של סקופ
אז אם פספסתם משום מה - הרב ישראל רוזן כתב ב"נקודת המבט" שלו שב"שבת בשבתו" הדלפה על כך שבעקבות פרשת מינויי הדיינים (בה מונו בעיקר נציגי הסיעות החרדיות) והבעיות שעולות תדיר בבתי הדין, עשויים לקום בתי דין פרטיים כתחליף.
כנראה שהיה מי שהתרשם מהדברים, אבל לדעתי, אם כבר בוחרים להיכנס לפרשה הכואבת הזו, הרבה יותר מומלץ לחפש את העלון-ירחון "כיפה אחת" של תנועת המפד"ל ולקרוא את ההשתלשלות הארוכה שהביאה אותנו למצב העגום בו אנחנו נמצאים.
שמעו סיפור
ובמעבר חד - סיפור. סיפור על עיר ואם בישראל בה פורסמו לאורך כל השבוע שלאחר הפסח מודעות גדולות בהם נטען באותיות קידוש לבנה כי מאפיה מסויימת מציגה תעודה מזוייפת של מכירת חמץ, וכי לא נעשתה שם מכירת חמץ. על המודעה היתה חתומה המועצה הדתית והרבנות שבאותה העיר. קרא הציבור, נזהר, ואת הקניות לשבת עשה במקום אחר.
ויהי כחלוף השבוע, ותמלא העיר במודעות הבהרה על כך שלאחר בירור נתגלה כי אותה מאפייה אכן מכרה את חמצה כדת וכדין.
שנא את הרבנות?
אני לא יודע מה איתכם, אבל בי סיפורים כאלו מעוררים חלחלה ומחזקים את חוסר האמינות שיש בי כלפי מערך הכשרות - של הרבנות בפרט, אך לא רק שלו. קשה לדעת האם מדובר בטעות תמימה או שמא ביד מכוונת, ואני לא בטוח איזו מהאפשרויות מזעזעת אותי יותר.
בעלון "קוממיות" נגעו בנושא מזווית קצת אחרת, והביאו, בין השאר את הדברים של הרב משה כ"ץ, ראש עמותת "כושרות" שעוסקת בהעלאת רמת הכשרות באולמות האירועים, בעקבות אותה חוסר אמינות של הכשרות מטעם הרבנות.
לדעתי ניתן לראות דימיון רב בין אותו "איום" של הרב רוזן לבין הפעילות של כושרות. בשני המקרים מדובר בממסד הדתי שמטעם המדינה הנשלט על ידי גורמים ואנשים שרובם לא משתמשים בו ולא מאמינים בו. לצערי, בשני המקרים הפיתרון מזכיר ניסיון לשים פלסטר על מקום בו יש שטף דם.
אני לא בטוח שהשאלה כאן היא חרדים מול דתיים לאומיים. השאלה המהותית היא האם אדם, ולמעשה רב, שהולך לעבוד כדיין או כרב ברבנות מקומית עושה את הדבר כי הוא מחפש גוב נוח וטוב, או שהוא מבין את השליחות העצומה שיש בכך. אין ספק כי רב שיבוא לתפקיד כזה מתוך הבנה שזה כלי דרכו ניתן להרבות תורה וקיום מצוות בקרב כלל הציבור, ולא רק בקרב אלו שכבר שומרי תורה, יכול לחולל נפלאות - ויש לכך גם לא מעט דוגמאות ב"ה.
אני הקטן לא יכול לשפוט את גדלות התורה ויראת השמיים של שום אדם, אבל אני יכול להגיד שבמקום בו יכולים להתרחש סיפורים כגון זה שהבאתי, יש בעיה קשה בהבנת מהותו של המוסד שנקרא "רב העיר".