מסר ציוני: מוזיאון אופטימי לזכרון השואה

בטקס המרכזי שרו את 'חי' של עופרה חזה, מדגישים סיפורי הצלה של יהודים שהצילו יהודים, ובמקום מסע לפולין עורכים בארץ מסע משואה לתקומה. במוזיאון בית העדות במושב ניר גלים עושים אותו דבר אבל אחרת

חדשות כיפה אפרת קרסנר, כיפה 03/05/16 16:08 כה בניסן התשעו

בישראל קיימים מוזיאונים שונים העוסקים בנושא השואה, כאשר המפורסם מבין כולם הוא 'יד ושם', וגם הטקס הממלכתי מתקיים בו מדי שנה. עם זאת, הציבור הציוני דתי בולט מאוד בנוכחתו דווקא בטקס שנמצא במוזיאון שנחשב לפחות מוכר, והוא - בית העדות במושב השיתופי הדתי ניר גלים.

במה הטקס בניר גלים שונה מטקסים אחרים? המנהלת החינוכית של בית העדות, עדי פיינרמן, מספרת ל'כיפה' כי התוכן בטקס שונה במהותו, מכיוון והוא משתדל להעביר מסרים של ציונות, ולא של חורבן או אובדן: "אנחנו מקפידים שיהיה תוכן ולא סתם קטעי קריאה ושירה, הטקס מתבסס על רגש ותובנות, יחד עם סיפורים אישיים. אני מאמינה שהציבור הדתי מזדהה יותר איתנו כי אנחנו עוסקים במסר הציוני".

בשביל להדגיש את השוני האופטימי, פיינרמן מעידה כי בשנה שעברה, בסיום הטקס, ניגנו את השיר "חי" של עפרה חזה:"השיר הזה מתחבר בדרך כלל ליום העצמאות אבל אנחנו הכנסנו אותו ליום השואה כי אנחנו ממש מאמינים בזה. בד"כ יהיה אצלנו שיר אופטימי בסוף, מלבד שירת ההמנון וה'אני מאמין'. אנחנו חושבים שזה לא מספיק לעסוק בשואה מבלי לדבר על השיקום ובניית הארץ. וגם אנשים שהם לא משתייכים לציונות הדתית יכולים להזדהות".

הטקס של בית העדות, אולי משקף יותר מכל את האופי של המוזיאון ושל המושב ניר גלים. המושב, שהוקם ע"י ותיקי בני עקיבא ממרכז אירופה, ובעיקר מהונגריה, הוא בעל אופי ציוני דתי מובהק. בתחילה עסקו המייסדים בהנצחת חבריהם ופעילות תנועות הנוער הדתיות באירופה: "המוזיאון תיעד בהתחלה רק את מפעלי הציונות הדתית. לדוגמא פעילות בני עקיבא בהעפלה. המייסדים רצו להתמקד בשיקום החיים ולא באושוויץ ובירקנאו. זה היה החזון הראשוני, אבל לאט לאט הם החלו להיפתח ובעשור האחרון המקום מאוד פעיל כמוזיאון שעוסק בהנצחת השואה".

הציונות הדתית לא עסקה בהנצחה


יש אנשים שכולנו מכירים, כמו אנה פרנק ומרדכי אנילביץ'. אלו דמויות שהשתרשו בציבור הישראלי ומונצחות במקומות רבים. מה שאולי מפתיע, זה שדמויות ציוניות דתיות, כמעט ולא מוזכרות, והסיפורים שלהן לא ידועים. בבית העדות החליטו להתמקד בדמויות חשובות שנשכחו מספרי ההיסטוריה.

"אנחנו מכניסים לפעילות של המוזיאון את כל הדמויות החשובות והמפורסמות כמו כל מכוני השואה האחרים. עם זאת אנחנו מקפידים להדגיש ולספר על דמויות מהציונות הדתית כמו למשל, משה קראוס, שהיה חלק ממפעל הצלה של כ- 100,000 יהודים".

אז איך זה שהדמויות הללו נשכחו?

"יש היסטוריונים שטוענים שהציונות הדתית, כשהמדינה הוקמה, עסקה פחות בהנצחה ויותר בעשייה ולכן לא חשבה על הדברים האלה. עוד משהו שאפשר לומר זה שכל מכוני השואה המוכרים והראשונים היו משוייכים פוליטית למפא"י, והייתה להם אוריינטציה חילונית ציונית ולכן הם פעלו להנציח את הדמויות המוכרות להם".

פיינרמן טוענת כי יש צורך לחקור כיצד הדמויות הללו נשכחו: "

אני קצת מסויגת מהצהרה שמדובר במשהו פוליטי, אמנם יש בזה משהו אבל זה דורש מחקר. בכל מקרה העובדה היא שלא עסקו בדמויות מהציבור הציוני דתי ולכן ראינו צורך ומשימה לעסוק דווקא בכך, בניגוד למוזיאונים אחרים. אנחנו לא עושים העדפה מתקנת ומוחקים דמויות מהזרמים שהם לא מהציונות הדתית, אלא מדברים על כולם".

בבית העדות, בחרו להתמקד בשואת יהודי הונגריה, מהסיבה הפשוטה, שרוב הניצולים והמייסדים של המושב מגיעים משם: "רוב מכוני השואה מתמקדים בפולין. זה נכון וטבעי, כי בפולין הוקמו המחנות והגטאות המרכזיים, שם גם היה את מספר הנרצחים הגדול ביותר, גם המסע לפולין של בני הנוער מתמקד בפולין. לכן חשבנו שיהיה נכון לספר על הונגריה, שואת יהודי הונגריה החלה בשלב מאוחר ויש לה מאפיינים ייחודיים. לדעתנו זה מרחיב את הידע של כל התלמידים והמבקרים שמגיעים למקום".

סיפורי הצלה של יהודים


הסרטים והסיפורים המרגשים ביותר מתקופת השואה, נעשו על חסידי אומות העולם, אנשים שלא היו יהודים ובחרו להסתכן למען אנשים זרים. בבית העדות, בוחרים להתמקד בסיפורי הצלה של יהודים למען יהודים. "חשוב מאוד לדעת שנוצרים פעלו למען הצלת יהודים, אך לא פחות מכך ראוי שגם לסיפורי ההצלה שנעשו בידי יהודים יהיה מקום בתודעה שלנו".

פיינרמן טוענת שזה נראה לנו מוזר שהיו יהודים שהצליחו להציל יהודים: "איך הם עשו את זה? הרי הם בעצמם ניסו לשרוד. באמת, למרות שהם נלחמו על חייהם הם הצליחו איכשהו למצוא את הכוחות של הגוף והנפש, ופעלו להציל אחרים. לכאורה איך מישהו בכלל יכול להפנות משאבים פיזיים ונפשיים בשביל להציל אחרים? הרי הם מסכנים את עצמם".

בין הסיפורים אותם מזכירים בבית העדות - מחנה המשפחות של האחים ביאלסקי, שהיו ארבעה פרטיזנים יהודים ביערות בלרוסיה, ולמרות שיכלו לדאוג לעצמם, לקחו על חסותם מעל 1,000 יהודים: "הם לוקחים על עצמם את האחריות לאסוף יהודים ביער ולהציל את כל הקבוצה הגדולה הזו תוך סיכון עצמי. הרבה יותר קל כארבעה אחים לשרוד וכל זאת הם בחרו לדאוג לכלל".

סיפור בולט נוסף הוא של ניצולת השואה מצרפת, פאני בן עמי, שגם איירה את סיפור ההצלה שלה בספר "המפקדת הקטנה", בו היא מתארת כיצד בגיל 12 הנהיגה קבוצת ילדים והובילה אותם לגבול השוויצרי. כמובן שהסיפור של בית הזכוכית, מפעל ההצלה הגדול בשואה, שהיה בבודפשט בהונגריה, מקבל סיקור נרחב במוזיאון וזכה לתצוגה אור - קולית מרשימה שמתארת את הסיפור בצורה חוויתית: מדובר בכמעט 100,000 איש שניצלו בזכות הרעיון של תעודות חסות, רעיון שהתפתח בבית הזכוכית".

(צילום: בית העדות)

פיינרמן מדגישה כי המוזיאון רואה בסיפורי ההצלה נקודות אור חשובות, שאסור להתעלם מהן: "אנחנו בפירוש רואים את זה כמטרה - שאנשים יצאו מבית העדות לא שבורים ולא מדוכאים, כי יש כאן רגעים עצובים מאוד, אבל המטרה היא שאנשים יצאו מחוזקים גם בזהות היהודית והציונית וגם באופטימיות וביכולת להתמודד. חלק מהסיפורים הללו מדגישים ומראים בפירוש כיצד הציונות הדתית והיהודים היו אקטיביים, לא רק מבחינת נשקים אלא מבחינת עשייה".

מסע בישראל כתחליף למסע לפולין

המסעות לפולין החלו לאחר נפילת מסך הברזל, בתחילת שנות ה-90, ונחשבים היום לחלק בלתי נפרד מהוראת השואה בבתי הספר התיכוניים. התלמידים שיוצאים לפולין הם בכיתות י"א י"ב ועוברים הכנה לפני היציאה לביקור במחנות ההשמדה.

בבית העדות, החלו לפני כעשור, להוציא תלמידים למסעות אלטרנטיביים, לאלו שלא יכלו להרשות לעצמם לנסוע בין השאר מסיבות כלכליות או מסיבות אידיאולוגיות. המסע של בית העדות נקרא "משואה לתקומה" והוא, לדבריה של פיינרמן, שהיא בעצמה גם מדריכה מסעות לפולין, יכול להוות אלטרנטיבה מצויינת למי שבוחר שלא לטוס. "אני ממש לא חושבת שכל אחד צריך לצאת למסע לפולין. המסע לפולין עם כל חשיבותו ואני מאוד מאמינה במסע הזה ויש לו חשיבות רבה וייחודית, ועם זאת, רק כ-20 אחוז מהתלמידים בישראל יוצאים למסע זה אומר ש-80 אחוז לא יוצאים, וזה הרוב".

פיינרמן מוסיפה כי במסע בישראל, שמתפרש לאורך ארבעה ימים, מכניסים תכנים הנוגעים לחורבן וגם לתקומה: "יש בו את תכני השואה ואת תכני התקומה - כמו למשל ביקור במחנה המעפילים בעתלית וביקור בהיכל העצמאות. אנחנו עוסקים בנושא של הקמת המדינה ומלחמת העצמאות. בעיניי יש בזה ערך מוסף שהתלמידים נחשפים לחלק הזה ולא רק יוצאים עם החלק של הדיכאון השואתי הנורא. המסע הזה גם לא יקר והוא מסובסד על ידי ועידת התביעות".

נקודה נוספת שבולטת מאוד בבית העדות, היא הקשר האישי לניצולי השואה. אנשי העדות, שהם מייסדי המושב ומייסדי המוזיאון, מגיעים ל'בית' כפי שפיינרמן מכנה, כי הם מרגישים במוזיאון כמו בבית: "הניצולים הם חלק בלתי נפרד כי הם הקימו את המקום. הם השכנים ממול. לכן אין אצלנו קבוצה שלא מתחילה את הסיור מול אחד מהבתים שלהם. עצם זה שאנחנו מראים להם שכאן גרים הניצולים, נותן לכל הסיור מימד אחר. אנחנו משתדלים שכל קבוצה תפגוש איש עדות".

החיבור לאדמה הישראלית ונושא התקומה, הם כנראה החלק האופטימי והמייחד של בית העדות: "היום יש מקומות והקשרים שבהם ציונות הפכה למילה גסה ואנחנו מאוד גאים בזהות הציונית של בית העדות. זו לא זהות פוליטית, זו ציונות. אהבת הארץ והחיבור שזה ביתו של העם היהודי ואנחנו שמים דגש על זהות יהודית וישראלית. התגובה שחוזרת על עצמה הרבה ממבקרים זה 'איך לא ידענו על המקום הזה עד עכשיו? לא ציפיתי שמקום כזה קטן יבוא ויחדש ונתתם לנו כיוון אחר וזוית אחרת'. יש משהו בזה שהמקום קטן, האינטימיות מחברת בין האנשים. כי אנחנו מספרים את הסיפורים הקטנים, ולזה כולם יכולים להתחבר".

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן