כבר עמדנו בעבר בבמה חשובה זו על עידוד האשראי ותזרים המזומנים. כי האשראי הוא גורם כלכלי חשוב מהבחינה היצרנית והמסחרית, וגם מהבחינה הסוציאלית. שהרי כל יצרן וכל סוחר זקוק הוא למזומנים. וכן יש נזקקים שזקוקים להלוואה לצרכים קיומיים. מבחינה ערכית וכלכלית עדיפה ההלוואה על פני הצדקה. לכן נוסיף ונצביע על דוגמאות שמהן נראה שחז"ל תיקנו תקנות כדי להגן על הנושים, וזאת מתוך מטרה מוצהרת, שלא תנעול דלת בפני לווין.
הדוגמה המפורסמת לרבים היא תקנת הפרוזבול של הלל. כשראה הלל שנמנעו בעלי ההון מלהלוות, בהתקרב שנת השמיטה בשל חשש שהלוואותיהם יושמטו בסוף שנת השמיטה, עמד והתקין פרוזבול (משנה, שביעית, י, ג). בפרוזבול מוסר המלווה לדיינים, שכל חוב שיש לו שיגבנו כל זמן שירצה. בדרך זו נחשבו החובות כגבויים ועומדים ולכן השמיטה לא שימטה אותם.
דוגמה נוספת היא בעניין חקירת העדים ודרישתם. מצוות עשה מן התורה מוטלת על הדיינים בישראל לחקור את העדים על רקע עדותם, ולדרוש אותם היטב בפרטי העדות (רמב"ם, סה"מ ,עשין, קעט). כפי שציוותה התורה (דברים, יג, טו) "וחקרת ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר". חקירות ודרישות אלו היו מדוקדקות מאוד והיה בהן כדי להרתיע עדים ובעלי דין. והנה מדין תורה, "אחד דיני ממונות, ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה" שנאמר, "משפט אחד יהיה לכם". אבל אמרו חכמים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה, כיצד? אמרו העדים, בפנינו הלווה זה את זה מנה בשנה פלונית, אף על פי שלא כיוונו את החדש, ולא את המקום שהלווה בו ולא את המנה אם היה ממטבע פלוני, עדותן קיימת" (רמב"ם, עדות, ג, א). שאם ידרשו ויחקרו את העדים בדקדוק רב, המלווה ימנע מלהלוות, משום שהמלווה יחשוש שמא הלווה יכפור בהלוואה והעדים יטעו בדרישות ובחקירות, והוא יפסיד את ממונו. מובן שאם בי"ד מכירים בתובע (=המלווה) שהוא רמאי, או שמתוך דבריו נראה שהוא מרמה, ביה"ד יחקרו וידרשו את העדים היטב (רש"י, סנהדרין, לב, ב, ד"ה מרומה), כדי שהתקנה הנ"ל לא תנוצל לרעה. (אך בעניין זה יש דעות שונות).
יש שאומרים, שמדין תורה, גם סכסוכים בעניין הלוואות היו צריכים שלושה דיינים מומחים לדון בהם, וחכמים התקינו ששלושה הדיוטות ידונו בהם, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין (סנהדרין, ב, ב – ג, א, ורש"י שם). ומכח תקנה זו, חז"ל חייבו את הדיינים לשלם, אם טעו בדין, למרות שחז"ל היו צריכים לפטרם. משום שאותם דיינים דנו ברשות. ומדוע בכל זאת חז"ל חייבו אותם דיינים לשלם אם טעו בדין? התשובה לכך, כדי שהמלווים לא יחששו מן הלווה, שמא יצטרכו להתדיין עמו. והדיינים יטעו ולא ישלמו, סנהדרין, יג, א, חידושי הר"ן, סנהדרין, ב, ב, ד"ה אלא מעתה.
והנה דוגמה נוספת לכך שחכמי ישראל שקדו רבות, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. לדעת רבה, שעבוד נכסים לטובת הנושים אינו מן התורה אלא מדרבנן. ולכן גם מלווה בשטר, לפי דין תורה, כמוהו כמלווה על פה, שנכסי החייב לא משועבדים למלווה, כשכבר הם ביד צד שלישי. אבל חכמים תיקנו לגבי מלווה בשטר, שנכסי החייב משועבדים לשם פירעון החוב, בכל מקום שהם. ואיפלו כבר נקנו ע"י קונה. וזאת כדי שלא תנעול דלת בפני לווין (ב"ב קעה, א-ב). כמו כן לפי הדין, אין המלווה יכול לגבות חוב בעל פה, שאין עליו שטר, לא מלקוחות ולא מן היורשין. וחז"ל תיקנו שיגבה מן היורשים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין (ב"ב, קעו, א).
להלן עוד דוגמה: לשמואל היה ספק לגבי המלווה את חברו בשטר, והלווה שיעבד למלווה נכסים שיקנה בעתיד. והלווה אכן קנה נכסים אחר ההלוואה, ומכרם לאחר. הספק של שמואל היה, אם אותם נכסים השתעבדו כפי שהלווה התנה בשטר, או שלא השתעבדו, כי ההתחייבות של הלווה היתה על דבר שלא בא לעולם והתחייבות כזו, ואינה בת תוקף. הרשב"ם, ב"ב, קנז, א, פירש את ספקו של שמואל, שאולי חז"ל חיזקו את השעבוד נכסים שקיבל עליו הלווה, ואפילו בדבר שלא בא לעולם, בגלל שלא תנעול דלת בפני לווין.
כאמור, נכסי הלווה משועבדים למלווה, ומצד הדין יכול הלווה לפרוע חובו ע"י שייתן למלווה חלקת קרקע שוות ערך לחוב, ואפילו קרקע פחותה בטיבה, זיבורית. וחכמי ישראל תיקנו שהלווה ייתן למלווה קרקע בינונית, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין (גיטין, נ, א; ב"ק, ח, א).
הנה כי כן תקנות רבות עשו חז"ל (והתייחסנו לחלק מהן) כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. כי חז"ל היו בדעה שיש לעודד את האשראי, משום שהוא לעזר רב לכלכלה טובה, ויש בו סיוע רב לחלשים.
** הרב רצון ערוסי ** - רב העיר קריית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל