בחירתו של משה רבינו כמנהיג האומה אינה מנומקת בתורה. עובדה זו הניחה מקום נרחב לבעלי הדרוש לדרוש את הסיבות שהביאו לכך. שני המדרשים המפורסמים ביותר מציינים את ראייתו כמנהיג מלידה, עד כדי התמלאות הבית באורה עם לידתו ואי-היכולת להצפינו. מנהיגותו באה לידי ביטוי ביחסו הרחום אל הצאן בעת רעיית הצאן במדבר לקראת מעמד הסנה. שתי סיבות אלה אינן כתובות במפורש בפשוטו של מקרא, ובעלי המדרש הם שחידשו - הן את העובדות, והן את הקשר בינן לבין בחירת משה.
אולם, ניתן לתלות את הסיבה לבחירתו דווקא בעניינים המפורשים בתורה. עוד קודם שהפך משה למנהיג האומה, ומיד עם גמילתו, יצא אל אחיו ועשה שני מעשים. בראשון, הכה את המצרי שהתעלל באחד מבני ישראל וטמנו בחול. בשני, מחה כנגד אחד מישראל "למה תכה רעך", והציל עשוק מיד עושקו. בשני אלה באו לידי ביטוי שני התפקידים הגדולים של מנהיג בישראל.
שכן קבע הרמב"ם בהלכות מלכים, כי שני תפקידים למלך: "שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו." ואכן, משה היוצא אל אחיו פועל בשני התחומים גם יחד. ראשית, הוא נלחם את מלחמת המוכה, ואינו נרתע מלהתמודד עם המצרי הנוגש. שנית, הוא נוהג כשופט, החותר להציל עשוק מיד עושקו, ומגן על מי שמכים אותו. זהו מלך בזעיר אנפין, שאין בינו לבין מלך העם אלא סדרי גודל בלבד. משה רבינו מקפל במעשיו אלו את עתידו כמנהיג האומה, ועל כן הוא נבחר למלך.
בכך מורה התורה גם הלכה לדורות. אלה שני תפקידיו של המנהיג, המופנים כלפי חוץ וכלפי פנים. כלפי חוץ - עליו להגן על עמו מיד זה שמבקש להכותו, ולנהוג באומץ ובאחריות כלפי בני עמו הנתונים בצרה.
כלפי פנים צריך מנהיג האומה להרים קרן משפט, ולדאוג כי החזק לא ינצל את כוחו כדי להכות את החלש, דבר שיביא לביסוס האומה על יסודות הצדקה והמשפט. יש בשני עקרונות אלה גם הלכה לדורות, המעצבת את חוק היסוד של המנהיגות בישראל.
הרב יובל שרלו הוא חבר הנהלת צהר וראש ישיבת ההסדר בפ"ת