שאלת דמותה של השבת במדינת ישראל מתעצמת מיום ליום. עם כישלונה ההולך וגובר של המערכת המשפטית והחקיקתית, הולך ומתרבה חילול שבת המוני. חילול זה פוגע בשלושה יסודות. הראשון בהם הוא קדושת יום השבת שהוא זכר לבריאת העולם בששה ימים. מדובר במדינה יהודית, שזה יסוד אמונת היהדות, ואף עניין שנכרתה עליו ברית עד לכדי אי-הנחת תפילין בשבת בשל קיומה של ברית זו. יסוד שני הוא יסוד בן אדם לחברו. במקום בו יש חילול שבת המוני יש מי שמשלם את המחיר הכבד של חילול שבת זה. מספר האנשים הנאלצים לעבוד שבעה ימים בשבוע הולך וגדל, ומדינת ישראל הופכת להיות מדינת עבדים. היסודות הסוציאליים העמוקים של השבת, אשר מחייבים את האדם מישראל להעניק יום חופשי אפילו לעבדו הכנעני ולאמתו מתאדים, ואנו מוצאים עצמנו נוגשים באחינו ובאחיותינו, ולא נותנים להם מנוחה.
יסוד שלישי ההולך ומתגלה מיום ליום הוא הכפייה האנטי-דתית המתבטאת בהפיכת יום השבת ליום עסקים. הלחץ המופעל על בעלי העסקים הקטנים בשל רשתות השיווק הפותחות בשבת, והמסחר הולך וגובר. אדם מאמין לא יפתח את חנותו בשבת אף אם יצטרך למסור הרבה מעצמו למען קדושת השבת, אולם כל השכבה המסורתית מצויה תחת לחץ כלכלי כבד מנשוא, אשר דוחף אותה לסחור גם בשבת, כדי שלא לאבד את השוק. מעבר לכך, היהדות הדתית מצויה תחת לחץ החוצה מכל מערכות הכלכלה בהיקפן הרחב. כיצד ניתן יהיה להיות שותף או מפתח של פרוייקטים בתחום התחבורה, התקשורת, המסחר, השיווק, התרבות, ההסעדה ועוד ועוד, כאשר המרחב כולו עוקר את זהותו העצמית, ומתבולל לקראת שבעה ימי חילול שבת בפרהסיא?
אנו צריכים להבין כי כללי ההתמודדות עם יום השבת השתנו. עד כה סברנו כי נעשה זאת במסגרת החקיקה הדתית, אולם זו הולכת ומתקפלת מיום ליום, ואף לאכיפתה אין משמעות של ממש. דרכי ההתמודדות עוברים לשדות אחרים. בראש ובראשונה מדובר בקרוב עם ישראל למצוות השבת, והבהרת שתי המשמעויות שלו – זו העוסקת בזהות העצמית, וזו העוסקת בצדק החברתי, בכל דרך אפשרית: מהתקשורת הכללית ועד ליחסי איש ורעהו, וחיזוק הזיקה ליום השבת. במישור השני אנו נתבעים להפעיל העדפה מתקנת על קנייה במקומות בהם אין חילול שבת. העדפה זו נועדה כדי לחזק את שומרי השבת. במקום בו ניתן להעדיף תחנת דלק שאינה פתוחה בשבת, קניון הנועל את דלתות המסחר בשבת או כל עניין אחר, מוטלת חובה לעשות זאת. בעזרת העדפת הקנייה במקומות אלה אנו מקילים על הלחץ של בעלי עסקים אלה לפתוח אותם בשבת, ומשחררים את עובדיהם משעבוד כלכלי וריתוק למקום עבודתם. חלק מהבשורה החברתית של התורה מועצם על ידי ההליכה בדווקא למקומות אשר מכבדים את כבוד האדם ואת שם ד', ואינם סוגדים לעגל הזהב.
במקביל, עלינו להניח לפתחם של פוסקי הדור את השאלה כבדת המשקל בדבר מעורבות הציבור האמוני בכלכלה הישראלית. מחד גיסא, אין זה ראוי כלל ליהנות מחילול שבת, ומכספים שהושגו מכוחו של חילול שבת זה. מעבר לכך, אין מעביד דתי יכול לתבוע מעובדיו לעבוד בשבת, ובעל מניות שליטה מסתבך בשאלת "לפני עוור", המבוססת על הערבות ההדדית שבין יהודי ליהודי. יש ממד לא קטן של חילול השם במעורבות של שבת וכספים. מאידך גיסא, כאמור לעיל לא יהיה זה ראוי למדר את נאמני השבת, ולהוציא אותם ממעגל הכלכלה הישראלי. הדבר אינו מהווה פגיעה בשומרי השבת בלבד (שכן פגיעה זו לבדה היא חלק ממסירות הנפש שמוסר אדם יהודי על השבת), כי אם פגיעה חמורה ביצירת התשתית לכינונה של מדינה יהודית הנוהגת כראוי. אין להכניס את תורת ישראל לגטו, ואין להיכנע למצב בו היא תחייב את שומריה להסתפק בשוליים בלבד. הדרך לעשות זאת מסובכת מאוד, ואנו נקראים לדון בשאלה זו כדי שלא תושפע מחמדת ממון בלבד, אך גם לא תתעלם מהמשמעויות השונות של כל פסיקה בתחום זה.