בחיינו הממלכתיים, נתקלים אנו בתופעות, שיחידים או קבוצות, המרגישים עצמם מקופחים, מכריזים שביתת רעב, במטרה לעורר דעת-הקהל או מוסדות על העוול הנגרם להם. בין אלה נמצאים לא פעם גם יהודים שומרי תורה ומצוות. נשאלת איפוא השאלה, אם מותר לפי התורה להכריז שביתת רעב כאמצעי לחץ, כלומר, לצום לא בימים שצריכים לצום לפי חז"ל והפוסקים.
הנה ברור, שצום ממושך מחליש את כוח האדם עד סכנת חיים, עיין יומא (ע"ד ב'), שם דנה על הגדר של עינוי ביוה"כ: "תענו את נפשותיכם, הרי הוא אומר: 'ואבדתי את הנפש ההיא', עינוי, שהיא אבדת נפש. ואי זה, זה אכילה ושתיה". ועיין בסנהדרין (ע"ז, א'): "כפתיה ומת ברעב" וברש"י: "הרעב בא מאליו והולך וחזק כל שעה". וביבמות (מ"ב, ב') בדין איסור נישואין למינקת: "אשה בושה לבוא לבי"ד והורגת את בנה", ורש"י מסביר: לא שהורגת חלילה ממש, אלא בשביל שאין לה לזונו "על כרחך מת בנה מרעב". אין צורך בראיות, שרעב מסכן את חיי האדם. השאלה היא כמה זמן מסוגל אדם לצום בלי לסכן את נפשו?
הרמב"ם בהלכות שבועות (פ"א ה"ז) אומר: "נשבע שלא יטעום כלום ז' ימים רצופים...אם היה מזיד לוקה" ובפרק ה' ה"כ כותב: "נשבע שלא יאכל כלום ז' ימים אין אומרים, יצום עד שיצטער ולא יהיה בו כוח לסבול ואח"כ יאכל, אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא ויאכל בכל עת שירצה".
לפי הרמב"ם זו שבועת שווא, שכן אין אפשרות לקיים השבועה לצום ז' ימים רצופים. גדר אחר לדין זה אנו מוצאים בפירוש הר"ן לשבועות (פ"ג כ"ה א'): "משום דהוה ליה לעבור על דברי תורה, שנשבע להמית את עצמו, הילכך הוי לה שבועת שוא, דנשבע לעבור על דברי תורה ממש, מקרא 'ואף את דמכם'. אי נמי, מהשמר לך ושמור נפשך. הלכך מלקין אותו ויאכל לאלתר".
לדברי הרמב"ם אלו, נלאו המפרשים למצוא מקור שאפשר להתקיים בצום עד ז' ימים. והכסף מישנה העיר מירושלמי נדרים (פ"ב ה"א): "שבועה שלא אוכל ג' ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו". וב"פני משה" מסביר, למה באמר שבועה שלא ישן ג' ימים, מלקין אותו וישן מיד (שבועות כ"ה א'), ואילו כאן, באכילה, ממתינים עד שיסתכן. ומסביר, "דבאכילה, זה דבר בידו, הוא יכול לעמוד עד שיהיה קרוב להסתכן ולפיכך ממתינים עמו", מה שאין כן בשינה, שאדם ישן גם שלא ברצונו.
בכל אופן, מפורש בירושלמי כאן, שאדם אינו יכול לעמוד בצום של ג' ימים מבלי שיסתכן.
והנה בתשובת מהרש"ם (ח"א סימן קכ"ג) מביא מ"ילקוט אסתר" על הפסוק: "וצומו עלי שלושת ימים", ש"וכי אפשר לצום ג' ימים ולא ימות?", וכבר הביא הר"ן בר"ה (ספ"א) בדין ד' צומות דבר זה ממדרש תהלים: "צומו עלי...וכי אפשר לאדם לעשות כן (לצום ג' ימים לילה ויום), אלא שהיו מפסיקים מבעוד יום". הרי צום של ג' ימים מהווה סכנה. והנה צריך עיון מהכתוב ב"יבמות" (קכ"א א') במשנה: "אמר ר' מאיר, מעשה באחד שנפל לבור גדול ועלה לאחר שלושה ימים" ובגמרא: "תניא אמרו לו לר' מאיר: אין מזכירין מעשה נסים, מאי מעשה נסים? אילימא דלא אכל ולא שתה (ג' ימים, זהו הנס) והכתיב: "צומו עלי ואל תאכלו ג' ימים". הרי לפי הגמרא ב"יבמות" מבואר שממש לא אכלו כל שלושת הימים מערב לערב, ומשום כך אין זה עדיין בגדר נס. אבל מדברי המדרש שמביא הר"ן מפורש, שלא מצו ג' ימים לילה ויום, שאם לא כן היו מסכנים עצמם, אלא "שהיו מפסיקין מבעוד יום".
והנה בדבר צום של שני ימים מערב לערב, עיין בר"ה (כ"א א'): "רבא הווה רגיל דהווה יתיב בתעניתא תרי יומא" ושם: "ר' נחמן יתיב בתעניתא כוליה יומיה דכפורי, ואורתא אתא ההוא גברא, א"ל, למחר יומא רבא במערבתא. אמר ליה: 'דם תהא אחריתו'". וברש"י: " הריני מת על ידך, שזקקני להתענות ב' ימים וב' לילות". מבואר, דגם צום שני ימים מערב לערב מהווה סכנה.
באמת מפורש כן בירושלמי חלה (פ"א ה"א): "תמן (בבבל) חשין לצומא רבא תרין יומין, אמר לון רב חסדא: אתם מכניסין עצמכם לספק הזה המרובה". וב"פני משה": "למה לכם להכניס עצמכם לספק שתוכלו להסתכן", ושם: " בר אבוה דשמואל צם תרין יומין (יום עשירי וי"א מחמת ספק) איפסק כרוכה ודמיך". וב"קרבן העדה": "נפסקו בני מעיו ומת", וכן בירושלמי ר"ה (פ"א ה"ד).
ועיין רמ"ה באו"ח (סימן תרכ"ד ס"ה) שכותב: "יש מחמירין לעשות שני ימים יום כפורים ואין לנהוג בחומרא זו משום דיש לחוש שיבוא לדי סכנה"...
ויש להעיר משבת (ס"ט, ב'), בהולך במדבר, ששואלת הגמרא: "וההוא יומא לימות", משמע שלפעמים גם צום של יום אחד יכול להביא לידי סכנה, ונראה שמשום כך צוותה התורה על מצוות אכילה ערב יום כיפורים....
בעצם הדין, אם מותר לענות את נפשו בצום, הלכה היא כשמואל, דאמר: "היושב בתענית נקרא חוטא" (תענית י"א). וכן פוסק הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ג ה"א ולח"מ שם) וכן פוסק הרשב"א בתשובותיו (סימן תל"א וסימן תרפ"ח), ועיין או"ח (סימן תקע"א) שגם מי שחזק ובריא – מותר לו לצום רק כתשובה על חטאיו הרגילים (ועיין בעה"ט ומשנה ברורה)), וגם מי שצם כדי לזכך נפשו בטהרה, עיין סנהדרין (ס"ה ב'): " המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו טהרה", אבל זולת זה אסור לצום ונקרא חוטא, ובמשנה ברורה שם, "על שמחליש כוחותיו".
בדין דומה האריך גם אחד הראשונים, הר"י מיגש בתשובה (סימן קפ"ו הנ"ל) במי שנדר לא לאכול בשר ולא לשתות יין, כתב: "זה שנדר עבר על דברי תורה וכל יום שהוא עומד בנדרו הרי הוא חוטא והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו". ועיין ירושלמי תענית (פ"ד ה"ה), בדבר שלא תקנו תענית מערב עד ערב גם לי"ז בתמוז, מסביר הירושלמי: "אין מאור עיניו של אדם חוזר (אחרי תענית מערב עד ערב) אלא לאחר ארבעים יום", משום כך לא תקנו שתי תעניות מערב עד ערב בתוך ארבעים יום, ובקרבן העדה: "התענית ממעט מאור עיניו של אדם".
במיוחד כדאי לציין דברי מרן החת"ס (אורח חיים סימן קנ"ט): "ואם מתענה נדבה בלא שום חטא שקודם לו, הרי הוא מתחייב בנפשו על שציער עצמו". ועיין רש"י שבת (קנ"ב א' ד"ה דק בככי): "אכול הרבה ותמצא האכילה בפסיעותיך שיחזק כוחך".
מובן, איפוא, שאין כל היתר לאדם לצום, להרעיב עצמו, לא בזמנים שתקנו לפי ההלכה. חמור הדבר יותר, שקבוצות לפעמים מכריזות שביתות רעב ובוודאי ישנם ביניהם חלשים שיכולים על ידי כך לבוא לידי סכנה.