כנגד הקביעה המופיעה בגמרא, מסכת סנהדרין דף קט' ע"ב, כי "עדת קורח אין להם חלק לעולם הבא, ואינן רואין לעתיד לבוא...", טוען רבי יהודה בן בתירא כי קרח ועדתו זכו לחלק בעולם הבא. את זאת הוא דורש מהפסוק בתהילים קיט': "'תעיתי כשה אֹבד, בָּקֵש עבדך מצותיך לא שכחתי' . אמנם טעיתי 'כשה אבד', מצטדק קורח, אך לכל אורך הדרך 'מצותיך לא שכחתי'. בטענתו על כך כי "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'" הוא מעולם לא התריס כלפי מעלה, ולכן זכאי הוא – חרף חטאו – לבוא בשערי העולם הבא. יש להבין , במיוחד לאור דבריו של ר' יהודה בן בתירא מה היה בביקורתו של קרח כלפי משה, אשר הביאה לתגובתו החריפה של הקב"ה?
דוגמא אחרת של ביקורת כלפי ההנהגה הציבורית, הכרנו בהתנבאותם של אלדד ומידד, ומתוך השוואת הפרשיות נבקש לענות על השאלה. אלדד ומידד, שניהם מחכמי הסנהדרין המתנבאים במחנה (יא, כו') נתפסים כגורמים אנטי ממסדיים הקוראים תיגר נגד הנהגתו הבלעדית של משה. חכמים מייחסים להם את ההתנבאות המחתרתית אודות מותו העתידי של משה טרם כניסתו לארץ. בשל כך, דרש יהושע את כליאתם, היות ולדידו ברור היה כי השנים היוו סכנה, שכן הם מערערים את המערכת הפוליטית רוחנית, ומאיימים על הסדר הציבורי. תגובת משה היתה שונה מזו של יהושע: "ומי יתן כל עם ה' נביאים". הנבואה לא ניתנת למשה בלבד. אין – ואסור שיהיה – מונופול על הנבואה והקדושה! דומה כי הביקורת הציבורית אותה הטיח קרח כלפי הנהגת משה, אינה שונה, מבחינת מחאתה, מביקורתם של אלדד ומידד כלפיו. האם אין בביקורתם של קרח ועדתו "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'..." מילוי משאלתו של משה "ומי ייתן כל עם ה' נביאים"? ובכל זאת, יחס המקרא כאן שונה.
האבחנה בין שני מקרי הביקורת הציבורית, טמונה בשאלת מניעי הביקורת. הרש"ר הירש עומד על כך שניתן לחלק את טענתם של קרח ועדתו לשניים. החלק הראשון: "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'", לגיטימית וראויה – התרסה נגד ריכוז העוצמה הפוליטית בידי ההנהגה; נגד מינויים פוליטיים הנעדרים כל ביקורת ומוסתרים מעין הציבור. אולם טענתם בהמשך הפסוק "ומדוע תתנשאו על קהל ה'" רומזת לביקורת אישית כנגד משה ואהרון. הדבר בולט עוד יותר בבוטות שהפגינו כלפי משה: "כי תשתרר עלינו גם השתרר". ובלשון הרש"ר: "הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד. במסווה של ייצוג ענייני הכלל הם בקשו לספק את האינטרסים של עצמם ולצורך זה באו בהוכחות כוזבות ומסנוורות המחניפות לאהבה העצמית של כל העם." זהו סוג ביקורת פסול. בסיס הטיעון ליתר שיתופיות בעשייה הפוליטית הנו לגיטימי, אולם ביקורת ראויה היא זו אשר מתחילתה עד סופה נוגעת לגופו של עניין ולא כזו המוטחת בגופו של האיש ובתכונותיו!
כדי להבין את העניין, ניתן להיעזר בהבחנתו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה ביחס למושג העוצמה. ניטשה הבחין בין שני סוגים של עוצמה המופעלים במרחב הציבורי – השלילית והחיובית. השלילית קיימת באדם שמבחינה פסיכולוגית הינו חלש אשר בעצמו חסר את הרגשת העוצמה. ככזה, הוא שואף בכל מאודו לרכוש אותה בכל מחיר ולפצות בכך על חסרונה; העוצמה היא היעד ואליה הוא חותר. הביטוי המעשי של כוחנות זו היא הפגיעה, ההרס ודיכוי האחר. האדם הניחן בעוצמה החיובית, לעומת זאת, הוא זה אשר אינו זקוק לאישור הסביבה; הוא מבקש לחשוף את האמת, להתמודד אתה ולהכיל אותה על כל העולם. העוצמה החיובית תובעת ללא פשרות את האמת הרצינית 'הנחשבת אצלו כתשוקה הפנימית ביותר...' (מדע עליז, 2).
לאור הבחנה זו, נוכל לראות כי ביקורתו של קרח מבטאת את העוצמה השלילית עליה מדבר ניטשה. קרח ביקש לפגוע במשה, כדי להיבנות מבחינה פוליטית. ניסיון הפעלת הלחץ וההסתה כלפי משה ואהרון מעידים במפגיע, כך עולה לאור הבנתנו את ניטשה, על חסרון העוצמה הגלום בטיעונו של קורח אשר עליו הוא מבקש לפצות. מנגד, תגובת משה להתנבאותם של אלדד ומידד, מעידה כי בפעולת התנבאותם חתרו השניים אל האמת ושאפו להתנהג על פיה ולהפיץ אותה; אין משה רואה בהם איום, אדרבה – הם אלו אשר מבטאים את האידיאל לו הוא מייחל! הרש"ר מבהיר זאת: "דברי משה הם מופת נצחי לכל המורים והמנהיגים בישראל, המורה להם, כי האידיאל העליון של כל פעילותם יוגשם כאשר יזכו להיות מיותרים בעם בהגיע העם בכל שכבותיו לאותה מעלה רוחנית, שאין הוא זקוק עוד למורים ולמנהיגים!".
זהו ביטויה המפורש של העוצמה החיובית. ברור, אפוא, מדוע שונה תגובת המקרא לכל אחת מהביקורות. ביקורתם של אלדד ומידד – שהיא בשם ולשם שמים – ראויה להתקיים, בעוד ביקורת קרח ועדתו – שאינה לשם שמיים – סופה לחדול.
**דוד מ. פויכטונגר, עמית מחקר במכון שורץ לאתיקה, יהדות וחברה ב"בית מורשה בירושלים".