תוכניתו של ראש הממשלה, לעקור אלפי ישראלים מבתיהם, ולעקור את הנוכחות הישראלית ואת צה"ל מעזה ומג'נין עד המטר האחרון של קווי 67, וכל זאת כצעד ראשון, ובלי כל תמורה מן האויב הפלשתיני, היא תוכנית קשה, חמורה ומסוכנת, וצריך להיאבק נגדה בכל הדרכים הלגיטימיות, על פי הכללים המקובלים במשטר דמוקרטי.
אבל, לא נכון להיאבק נגדה בעזרת פסקי הלכה, שפונים מראש רק אל חלק קטן מן הציבור, ומקוממים את רובו. גם לא נכון להיאבק נגדה ע"י איומים באלימות. כל אלה פוגעים במתנגדי התוכנית יותר מאשר בממשלה, מפצלים ומחלישים את הציבור במקום ללכדו.
יש דרכים רבות למאבק – סירוב הפקודה הוא רעיון של השמאל הקיצוני ומתאים להשקפת עולמו, זו אינה דרכנו.
****
כתב הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ג ה"ט):
המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה, הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר, אם גזר המלך לבטל מצוה, שאין שומעין לו".
על הלכה זו מבססים רבנים חשובים את פסק הסירוב, אולם יש טועים כאן לעניות דעתי, לפחות ארבע טעויות:
א. הרמב"ם לא מנה את מצוות ישוב ארץ ישראל, כפי שטען נגדו הרמב"ן (בהשמטות למצוות עשה, מצוה ד'). לפיכך, דווקא לפי הרמב"ם, פינוי ישובים איננו בהכרח, ביטול מצווה.
אמנם, דעתי היא, שעקירת יישוב, במיוחד יישוב ספר, היא עבירה גם לפי הרמב"ם, שהרי פסק : "ואין עושין עיר הנידחת בספר, כדי שלא יכנסו ויחריבו את ארץ ישראל" (הלכות ע"ז פ"ד ה"ד). אולם אי אפשר להכריח את המדינה לקבל את פרשנותי ברמב"ם, ולא את דעת הרמב"ן מול הרמב"ם, מכל שכן.
גם האיסור של "לא תחנם", שלא לתת להם חנייה קבועה בקרקע מארץ ישראל, על פי הרמב"ם, נאמר בעובדי אלילים, והמוסלמים מייחדים ייחוד גמור, ואינם עובדי אלילים, במיוחד לפי הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פ"י ה"ד, אגרות הרמב"ם, איגרת השמד, והאיגרת לר' עובדיה הגר). אכן, יש להורות שאסור מן התורה לתת מרצוננו קרקעות בארץ-ישראל לנכרים, ובוודאי לא לריבונות זרה. אולם, אם הממשלה פועלת לפי דעות אחרות, ויש בהלכה גם דעות אחרות, ביחוד בהבנת הרמב"ם, אסור להיאבק נגדה בכוח,
וסירוב פקודה הוא הפעלת כוח נגד המדינה. מעניין, שדברים דומים בנקודה זו, כבר כתב בשעתו (אחרי חורבן ימית) הרב יעקב אריאל על דעתו של הרב הראשי דאז. (תחומין ג' עמודים 409 - 410 תחומין ד' עמ' 178 ).
ב. ההלכה בהלכות מלכים, על עליונות התורה מול גזירת מלך הזאת איננה מדברת בחייל אלא באזרח. חייל איננו יכול לומר למפקדו, שלא ביצע פקודה מפני שהיה עסוק במצווה. (כמו, תורה ותפילה, גמילות חסדים ופדיון שבויים, וכיו"ב). כל מעמדו של חייל הוא, שאין הוא חופשי כרצונו, ללמוד תורה או להתפלל, ולעסוק במצוות, אלא שאסור לו כמובן, לעבור עבירות. צה"ל מאפשר (ב"ה) לחייל להתפלל ולשמור שבת וכשרות וכיו"ב, אבל שום צבא איננו יכול לאפשר לחייל לומר, שהוא לא חזר לבסיס בזמן, כי היה "עסוק במצוות". לכן, החלק הראשון של ההלכה איננו יכול להתייחס לחייל, וממילא גם אי אפשר לסמוך על סופה ביחס לחייל, אלא אם כן, המלך גורם לחייל לעבור עבירה אישית.
עבירת העקירה של יישובים היא עבירה ציבורית של המלך, ולפיכך היא מוטלת על הממשלה ועל הכנסת, ולא על החיילים, כפי שכבר ביארתי באריכות (הצופה, ערב שבת חוה"מ סוכות, וכן כתב הרב שלמה אבינר, ממעייני הישועה, ע"ש נח).
ג. עם כל הכאב חייבים בדיון הלכתי לומר את האמת: מותר למלך להוציא אדם מביתו ומשדהו אפילו כדי לבנות גשר או לפרוץ לו דרך לרבים, כדי לבנות בסיס צבאי, (או לכל צורך ציבורי אחר) ועליו לפצות את הנפגעים (הלכות מלכים פ"ד ה"ו, ופ"ה ה"ג). דווקא המשטר הדמוקרטי מגביל את המדינה בתחומים אלה הרבה יותר מאשר ההלכה.
"זכויות האדם" הן טיעון חזק מאוד נגד עקירת אלפי אנשים מבתיהם, אבל דווקא ההלכה מקילה יותר על המלך, כלומר, על המדינה. צריך להחליט אם מדברים בשפה דמוקרטית או בשפה הלכתית. (אני תומך בצורך לדבר בשתי השפות במקביל, אבל צריך להיזהר שלא לערבב ביניהן).ראיתי רבנים כותבין שמדובר בגזל ממון שאסור למלך כידוע. זו טעות פשוטה, כי מדובר בהפקעה של שדות ובתים לצורכי ציבור. אילו רצה רוה"מ להקים בסיס צבאי, או גשר וכביש, במקום גוש קטיף, אין עליו שום איסור הלכתי. האיסור ההלכתי, במיוחד לפי שיטת הרמב"ן הוא להעביר את היישובים לרשות הפלשתינית, ואיסור זה מוטל על מוסדות המדינה.
לצערינו העמוק, את מחיר העבירה של המדינה, עלול לשלם העם כולו, כפי שקרה בפרשת המפקד של דוד(שמואל-ב פרק כ"ד).
ד. אין שום איסור על תושב גוש קטיף לעבור לגור במקום אחר בארץ ישראל. אם הוא רוצה להחזיר את הבית שקיבל מן המדינה לרשות המדינה, ולעקור עם משפחתו לבאר-שבע, למשל, איזו עבירה הוא עובר? אילו היה זה דומה לחילול שבת או לאכילת טריפות, היה אסור גם לכל תושב לעקור את עצמו מרצונו בתוך ארץ ישראל – אבל איסור כזה לא כתוב בשום מקום.
אי אפשר לטעון, שהחייל עובר עבירה כשהוא מוציא אדם מביתו בניגוד לרצונו, כאשר אותו הדבר מותר למלך לצורכי עם ישראל, ומותר לאדם עצמו אם הוא רוצה.
העבירה כאן היא בזה, שהמדינה רוצה להעביר את השטח לידי רשעי הפלשתינים, וזו עבירה של המלך, כלומר, של מוסדות המדינה. ברגע, שהמלך ויועציו (=מוסדות המדינה) מקבלים החלטה סופית לצאת מן השטח, אין עוד מצוות ישוב ארץ ישראל ממלכתית שם, מי שיישאר שם (אם יוכל להישאר), ספק אם ייחשב אפילו כ"כיבוש יחיד" תוכניתו של ראש הממשלה, לעקור אלפי ישראלים מבתיהם, ולעקור את הנוכחות הישראלית ואת צה"ל מעזה ומג'נין עד המטר האחרון של קווי 67, וכל זאת כצעד ראשון, ובלי כל תמורה מן האויב הפלשתיני, היא תוכנית קשה, חמורה ומסוכנת, וצריך להיאבק נגדה בכל הדרכים הלגיטימיות, על פי הכללים המקובלים במשטר דמוקרטי.
אבל, לא נכון להיאבק נגדה בעזרת פסקי הלכה, שפונים מראש רק אל חלק קטן מן הציבור, ומקוממים את רובו. גם לא נכון להיאבק נגדה ע"י איומים באלימות. כל אלה פוגעים במתנגדי התוכנית יותר מאשר בממשלה, מפצלים ומחלישים את הציבור במקום ללכדו.
יש דרכים רבות למאבק – סירוב הפקודה הוא רעיון של השמאל הקיצוני ומתאים להשקפת עולמו, זו אינה דרכנו.
(הלכות תרומות פ"א ה"ב).
המדינה גם יכולה להורות לצה"ל לצאת, להעמיד אוטובוסים ומשאיות לרשות כל חפץ בכך ומי שיישאר שם יסתכן בנפשו. במקרה כזה, יהיה אסור להישאר שם, מטעמי פיקוח-נפש שלא במקום מצווה.
לכן, ההלכה איננה התחום של המאבק, ואסור להשתמש בה באופן מוטעה, לשם ניהול המאבק. השאלה היא ביטחונית ומדינית.
תוכניתו של ראש הממשלה לדעת רבים, היא מסוכנת לישראל (וכאן יש איסור של "לא תעמוד על דם רעך"), והיא פרס לטרור. הרב עובדיה יוסף שליט"א מנתח במדויק את המצב, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה הלכתית.
התכנית פוגעת בזכויות אדם ובערכי ההתיישבות. היא מחלישה את ישראל מבחינה מדינית, ויתכן שיש בה יסודות של שחיתות וקשרים אפלים.
על כל אלה צריך להיאבק בשפה הדמוקרטית ובמרחב הפוליטי.
השימוש בהלכה בתחום הזה פוגע בנו, גם מפני שהוא מאיים על רוב הציבור ומפחיד אותו, מרחיק אותו מאיתנו ודוחק את הציבור להשלמה עם תוכניתו של רוה"מ, (שמבוססת לדעתי, על הימור מסוכן).
רבנים חשובים ורבים אינם מסכימים עם "פסק הסירוב" אבל אינם רוצים להביע את דעתם בגלוי, כי הם חושבים שזה "משרת את ראש הממשלה". גם זו טעות ! נוח לו לאריאל שרון שאנחנו עוסקים בסרבנות ובאיומי אלימות, כי זה מרחיק את הציבור הרחב. שרון לוקח בחשבון סוגים כאלו של התנגדות מצידנו, וזה משרת את מטרתו.
במיוחד חמור האיום של הסירוב על צה"ל – עצם התופעה, שחיילים בני תורה עלולים להישמע לרבניהם ולא למפקדיהם בעת פקודה, מערערת את ההסכמה הבסיסית שעליה הוקם צה"ל, ולפיה, צה"ל הוא צבא אחד, כפוף למרות אחת, שהיא הממשלה הנבחרת ע"י הציבור. אם חלק מהחיילים ממושמעים על תנאי, זה מחליש את צה"ל, ומסכן את קיום המדינה. חילים רבים עלולים להתרחק ממשימות מסוכנות, או מהגנה על יישובים ועל מקומות, שיש עליהם ויכוח פוליטי.
ברור, שפיקוח נפש כללי דוחה כמעט את כל המצוות שבתורה. אמנם, פיקוח נפש של יחידים איננו דוחה מצוות יישוב ארץ-ישראל, שהרי אנו נלחמים עליה, ויש סכנה ליחידים. אולם פיקוח נפש כללי בוודאי דוחה. אי אפשר לקיים בימינו את מצוות יישוב ארץ ישראל – ודווקא לשיטת הרמב"ן, שהיא העיקרית בשבילנו – בלי צה"ל כגוף אחד.
לכן, גם אלמלא ארבע הטעויות הקודמות, היה הסירוב אסור מפני שהוא מסכן את בסיס קיומנו כעם וכמדינה, יש בו סכנה של פיקוח נפש כללי, וממילא הוא מסכן גם את ההתיישבות בכל חלקי ארץ-ישראל.
חמור ביותר הוא הציטוט שמיוחס (ע"י עיתון 'בשבע') לרב הראשי לשעבר הרב אברהם שפירא שליט"א :
"הצבא לא יתפרק!" – הם אומרים שכן?! – "זה עסק של המפקדים, לא שלנו. אנחנו יודעים מותר או אסור, תורה או לא תורה, זה התפקיד שלנו ..."
אינני מאמין בשום אופן שפוסק כה חשוב כמו הרב שפירא אמר דברים אלה, כאילו אין זו אחריות שלנו מה יקרה בצה"ל, כתוצאה מפסק של סירוב. חשובי הפוסקים תמיד לקחו אחריות על תוצאות הפסיקה שלהם, וזה חלק בלתי נפרד מהתורה. ברור לי כשמש, שהרב שפירא איננו מתכוון לגרום נזק לצה"ל בשום אופן. השאלה איזה נזק עלול להיגרם לצה"ל צריכה להתברר בשיחה ישירה בינו ובין הרמטכ"ל ואלופי צה"ל.
***
מניע מרכזי לפסק הסירוב הוא כנראה הסיפור הבא, (מתוך עלון מיוחד של מטה "יהודים לא מגרשים יהודים"): "בזמנו, כאשר עמד על הפרק עניין גירושם של יהודי חברון, יצא הגר"א שפירא יחד עם הגר"ש ישראלי זצ"ל ועם הגר"ש גורן זצ"ל והרב נריה זצ"ל בקריאה לחיילים שלא לבצע את פקודת הגירוש. שמועות עקשניות אומרות שקריאה זו הבהירה לראש הממשלה, דאז, יצחק רבין, שבכך הוא חוצה קו אדום, ולכן חזר בו מכוונתו לגרש את יהודי חברון" (פורסם בעיתון 'בשבע' עש"ק נח).
כנראה, שהרב שפירא משוכנע באמת, שהפסק ההוא מנע את המעשה, ולפיכך, הוא משוכנע שזו הדרך להצלה גם כעת. הייתי אז סמוך מאד למקבלי ההחלטות, ואני יודע בוודאות שהחלטתו של יצחק רבין ז"ל התקבלה כמה ימים לפני הפרסום הראשון של "פסק הסירוב".
כך היה המעשה:
אחרי הטבח במערת המכפלה בפורים ה'תשנ"ד שרר מתח כבד בחברון. העיר חברון היתה נתונה במצור מלא. לקראת שחרור העוצר היה חשש כבד מפני התפרצות של "הר-געש". צה"ל ביקש אז מיצחק רבין, ראש הממשלה דאז, לצמצם סכנות, ולכנס את היהודים מתל רומיידה לשכונת אברהם אבינו, כדי שאפשר יהיה להגן עליהם ביעילות במקרה של התפרצות. לא דובר כלל על גירוש יהודי חברון בכללם. ואכן, יצחק רבין לא ראה כל טעם במאבק קשה עם הישוב היהודי בחברון ובקרית-ארבע על פינוי של שכונה אחת. בודדת ומרוחקת, והכנסתה אל תוככי חברון. ההחלטה התקבלה כבר ביום ששי ערב שבת הגדול. (ליל הסדר היה אז במוצ"ש). כך אמר לי (לאחר מכן) מפקדי מוטה גור ז"ל, שהיה אז סגן שר הביטחון. ביום שני (א' דחול המועד) ביקשתי פגישה דחופה עם הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, וקיבלתי. נסעתי אליו מן הכנרת לת"א במיוחד. אמרתי לו, שעומד להתארגן כינוס מיוחד של רבנים נגד "פינוי רומיידה", והאווירה כה מתוחה, שאני חושש מאד למה שעלול לקרות. אמר לי אהוד ברק: אינני יכול לומר לך באופן מוסמך, אבל לפי הבנתי לא יהיה פינוי בחברון. אמרתי לו – אם כך, אנא תאמרו זאת לרבנים, שהם ירגיעו את הציבור, כי האווירה מתוחה מאד. ידעתי, שהרב ולדמן שבת בחוץ, בכביש למערת המכפלה בשבת הגדול מול מחסום של צה"ל, וחששתי מאד.
שאל אותי ברק לאלו רבנים צריך לומר זאת – אמרתי לו (לפי הסדר):
הרב שפירא שליט"א, הרב ישראלי זצ"ל, הרב נריה זצ"ל, הרב דרוקמן שליט"א. אמר לי: בסדר! כשיצאתי רצה אחרי הקצינה ובקשה שארשום לה שוב את רשימת הרבנים. למחרת התקשרתי ללשכה, מסרתי שביום רביעי יתכנס כנס הרבנים בקרית-ארבע, ומשם עלולות לצאת החלטות מסוכנות. ביקשתי, "אנא תפעלו מיד כדי להרגיע את הרוחות", לצערי הגדול אהוד ברק לא עשה כלום. אחרי שבועיים פגשתי בו בת"א, ושאלתי מדוע לא עשיתם כלום? הרי יכולתם למנוע את פסק הסירוב! – אהוד ברק ענה במילה אחת: "פישלנו". הייתי המום. אחר כך, הוא יזם את הופעתו בישיבת מרכז הרב ביום ירושלים, כדי צל [הרגיע וללכד שורות. הוא התייעץ גם איתי, ואמרתי, לו שזה צעד נכון בכל מקרה. הוא דיבר על חשיבות הלכידות של צה"ל ונגד סרבנות, וקבלת הפנים היתה חמה ואוהדת מאד. ברק ראה בזה פיתרון של סגירת הפער שנוצר. בישיבה היו בטוחים שהפסק הוא שגרום לו ולרוה"מ להשאיר את היהודים בחברון, ובואו לישיבה מסמן את הכרתו במעמד המיוחד של הישיבה כמסמנת קו אדום כלפי צה"ל. אולם אני ידעתי, שרוה"מ קיבל את החלטתו לפני הפסק, שאפשר היה למנוע את פרסום הפסק, ושהביקור בישיבת מרכז הרב לא פתר את הבעיה העיקרית.
"פסק הסירוב" גרם נזק לצה"ל, אף שמעולם לא עמד למבחן משמעותי, הוא גורם נזק כבד לציונות הדתית ולדרכה החינוכית בישיבות ובמכינות. הוא תורם לפילוג הציבור ולהחלשתו.
למניעת פינוי ישובים לא היתה שום השפעה ל"פסק הסירוב", וגם בעתיד לא תהיה לו שום השפעה רק – צריך להיאבק בשפה של כלל הציבור ובדרכים הדמוקרטיות.
"חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי א'-הינו וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל-ב י' יב).