"וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים" לדעה אחת יצאו ממצרים רק אחד מחמישים, לדעת אחרת - אחד מחמש מאות, לדעה שלישית - אחד מחמשה, ופשט הכתוב הוא שיצאו חמושים בכלי נשק.
כתב הרבי מחב"ד ע"ה כי כל הפירושים אמת, כל אחד מהם מדבר על שלב אחר במהלך הגאולה. כשהגיע משה למצרים בפעם הראשונה באמת האמין לו רק אדם אחד מחמש מאות. שאר הארבע מאות תשעים ותשע חשבו שהוא רב הזוי, משיחי, קנאי שאינו מחובר עם הציבור. רק שני פרומיל מהציבור הלכו עם משה. כל האמון שמשה רכש בהופעתו הראשונה התנפץ אל מול הסירוב של פרעה ללכת בתלם. הקשיים שפרעה הערים על בני ישראל בתבן וקש התגלגלו לפתחם של משה ואהרן "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (שמות ה כא).
משה רבינו בעצמו היה צריך חיזוק מיוחד אחרי האכזבה הראשונה. בתחילת פרשת וארא הקב"ה מסביר לו שיש מצב בו גאולה וגלות משמשים בערבוביה. אבל אל תדאג – אומר לו אלוקים - בסוף זה מצליח. משה ממשיך. עוד מכה ועוד אכזבה, אבל המאמץ הגדול נותן אט אט תוצאות טובות. זכות אבות והבטחתו של הקב"ה עשו את שלהם, והתזוזה ברוחו של העם מתחילה. הם עדיין לא זנחו את העבודה הזרה שלהם. אבל שני אחוזים מהעם כבר הולכים עם משה. אחד מחמישים כבר הולך איתו. זו התקדמות אדירה. אבל,,,, תשעים ושמונה אחוז עדין חושבים שדרכו של משה היא לא ריאלית, העולם כולו נגדנו. הם חושבים שכל הנסיון של משה להביא צדק לארץ שבה נהרגים כל יום מאות אנשים לצורך הקמת בניני הפאר לפרעונים הוא לא מציאותי.
רק אצל הנשים בעם ישראל היתה עוצמה של אמונה. אמונה שהחזיקה מעמד בקשיי השיעבוד במצרים ובקשיי הגאולה במדבר הגדול והנורא עד הכניסה לארץ. הן היו מקור אמין שקט ויציב. הן לא נסחפו אחרי ההבל המצרי. בשעה כשבעליהם התפעלו מ"עבודה זרה", הן הכינו תופים לשמחת הגאולה. לא מדובר כאן על אחוז אחד או על עשרים אחוז מהנשים – כל הנשים כולן היו באמונה. "ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות". זה היה כוח שקט ויציב שלא נמנה כלל בחשבון האחוזים של בני ישראל. הן חיו באטמוספרה אחרת - "כי חיות הנה". זו היתה העוצמה הזו שהכניעה בזמנה את פרעה, וזו העוצמה שעליה הסתמך משה כשהיה צריך למשוך את העם לאט לאט מהגלות לכיוון הנכון. הרוב המוחלט של הגברים הלך אחרי דעתם של דתן ואבירם. הם היו בעיניהם הנציגים האותנטים של העם. דברי ההתרסה שלהם היו יותר פופולרים מדברי משה על "תורה" ו"קדושה".
משה לא כעס על העם שעדיין לא יצא מכל שערי הטומאה והייאוש. הוא ידע שזו דרך ארוכה. הבעיה שלו היתה רק מאלה שעשו אידיאולוגיה מהחולשות והקלקולים שבדרך. מדתן ואבירם שמשה בעצמו הוציא אותם ממצרים. אבל כשמשה מבין שהם מובילים דרך שמקדשת את החולשות והופכת אותם לאידיאל, הוא דורש מה' להכריע בויכוח הזה.
משה רבינו מבין שתפקידו של מנהיג אינו לרצות את הציבור. תפקידו הוא למשוך את ציבור קדימה. גם אם הציבור נוהה אחרי העגל במחשבה בריקוד או במעשה, תפקידו של המנהיג הוא לרסק את העגל ולומר להם "זה שקר". תפקידו להוליך את העם למקום האמיתי שבו הוא צריך להיות.
גם ברגעים האחרונים שלפני יציאת מצרים הולכים עם משה רק עשרים אחוז מהעם. גם כשברור למעלה מכל ספק שכל ההסכמים עליהם חתום פרעה אינם שווים את הפפירוס שעליהם הם כתובים, רק "אחד מחמשה" הולך עם משה. זה הישג גדול ביחס לתחילת הדרך אבל זה לא מספיק. הסבל הנורא של בני ישראל לא הצליח להניע את שאר השמונים אחוז לאסוף כוחות של אמונה ולמשוך קדימה. הסבל, הדם והדמעות גרמו להם לחפש את השלוה של הרגע. הם בודאי היו חלק מהסיבות שנתנו לפרעה לחשוב שהוא עוד יביס את משה.
המצה שאנו קוראים לה היום "לחם עוני" הייתה צריכה להיקרא "תעודת עניות" תעודה על חוסר האמונה שבגללו לא הכינו בני ישראל צידה לדרך. משה מצליח ברגע האחרון להפוך את המאכל הזה ל"לחם הגאולה" של ישראל – משה מצליח להוציא את העם חמוש בנשק למרות כל הספקות. מזלם היה שאת הנשק, כידוע, לא צריך להתפיח ולהחמיץ. אפשר לקחת אותו מהשכנים המצריים שפתחו את כל המחסנים לפניהם וביקשו רק דבר אחד "קחו וצאו מכאן מהר".
בספרים הקדושים כתוב שכל רב אמיתי צריך ללמוד ממשה להסתכל קדימה, ללכת קדימה, להוביל קדימה, לא להשלים עם מציאות עכשווית. תפקיד הרבנים של היום הוא לא להכשיר את הטלוויזיה – גם אם חלק גדול מהציבור מחזיק אותה בביתו. תפקיד הרבנים להסביר את הנזק שהיא גורמת לילדים, לבעל, לאשה, למשפחה. להסביר בנחת או בגערה, לפסוק הלכות, להציב אתגרים, להוביל את העם למקום האמיתי שלו.
תפקידם אינו לחפש היתרים ל"חברה מעורבת" שניתנו (אולי) בשתיקה במציאות של בדיעבד בארץ שהכל בה בדיעבד אחד גדול. תפקידם להוביל ליותר צניעות, ליותר קדושה, ליותר אמונה, להוביל את העם קדימה. לישוב הארץ, לבנין בית המקדש, לגאולה שלימה.
הפסיקות של הרבנים אינם בהכרח הדבר הקל ביותר. להפך כל פסיקה מציבה אתגר לפני השואל, אתגר שהוא צריך להעפיל אליו. תשובה הלכתית אינה צריכה להיות היתר למציאות שלילית.
מי שקשה לו – צריך להתאמץ לרומם את עצמו למצב היותר נכון וטוב שלו.