מלבד איסור עבודה זרה המפורש בתורה, ישנו איסור גם על המשמשים לצורך העבודה זרה, על קישוטיה, ועל המוקרב לפניה. האיסור עצמו מפורש ברמב"ם [פרק י"א מהל' עבודת כוכבים הל' א'], ונפסק בשולחן ערוך [יורה דעה סימן קל"ט סע' א'], ומקורו במשנה ומסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה.
רקע ועיקרי העובדות הידועות:
על פי העדויות שנשמעו לפני כמה מבתי הדין בארץ, מספר גדול של מאמינים באליל הינדי מסוים, מגיעים לעיר טריפאתי שבהודו, בה לפי אמונתם מצוי "מקדשו" של האליל, ושם הם מקיימים טכס שעיקרו גילוח השיער. רוב המאמינים הנמנים על פשוטי העם מקיימים את הטכס במבנה ייעודי הסמוך לבית משכנו של האליל, וחלקם מקימים אותו במלונות ובאכסניות כשהספרים מטעם האלילות מגיעים אליהם [דבר המלמד לכאורה כי מקום ביצוע הטכס אינו משנה]. לאחר הגילוח רוחצים המאמינים במי מפל סמוך ועושים עוד הכנות שונות שבסיומן הם נכנסים למבנה בו מצוי פסלו של האליל. שערם של המתגלחים נאסף ע"י משמשי האליל, נארז ונמכר לסוחרי שיער המשתמשים בו לתעשיית הפאות הנוכריות. מאחר ופאות שיוצרו משערות אלו מיובאות לריכוזים יהודיים ונרכשות ע"י נשים לצורך כיסוי ראשן, התעוררה שאלה האם אין איסור בשימוש זה.
השאלה החייבת בירור עובדתי היא מהי כוונתם של המאמינים המתגלחים: האם טכס זה הוא מעין הכנה והטהרות לפני כניסתם למקדשו של האליל, או שיש כאן מעשה פולחן: או שהם מקריבים קרבן לאליל בעצם מעשה הגילוח וזהו אופן הפולחן של אליל זה [עם או מבלי שלשיער עצמו יש משמעות כלפי האליל], או שמביאים לו מנחה בדמות שערות ראשם, כשהשיער משמש גוף הקרבן המוגש לאליל.
מאחר וחלק מן העדויות [בודאי אלו שהובאו בפני מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א] אמרו בבירור כי כוונת המתגלחים לפולחן ולהביא את שיערם כמנחה או כקרבן לאליל כשחלק מן המתגלחים אף אומרים זאת בפיהם בשעת התגלחת, ויש גם חיזוק לדבריהם משלט שקבוע במבנה בו מתבצעת התספורת ובו נכתב במפורש שבמקום מתבצעת תגלחת לכבוד האליל, הרי שיש לדון האם שיער זה נאסר מדין "תקרובת עבודת כוכבים".
השאלות לבירור:
הדיון ההלכתי סובב סביב השאלות: א. האם כל דבר יכול לשמש כתקרובת לעבודה זרה ויאסר באיסור תקרובת ב. האם "תקרובת" כמשמעותה היא רק דבר המוקרב ומוגש לאליל, ואם כן בנדון דידן לא הוברר לחלוטין האם השיער או לכל הפחות חלקו מוגש בפועל כמנחה לאליל, או שגם עצם ההתגלחות לכבוד האליל או עצם כוונתם של המתגלחים למסור את שערם לאליל אוסר אותו מדין תקרובת.
עוד עולה בבירור מעדותם של השלוחים כי שערם של המתגלחים [עכ"פ במבנה המיועד לכך] מוכנס לתוך כלי מיוחד ולאחר מכם נאסף בשקים, נשלח למיון ולשטיפה ונמכר לסוחרי שיער לתעשיית הפאות, כשהתמורה משמשת להחזקת האלילות ומשמשייה. עובדה זו מעלה חשש לאיסורים נוספים - גם אם תתברר המציאות ותקבע ההלכה כי אין לשיער עצמו דין "תקרובת ע"ז", אם אין כאן איסור מצד "רוצה בקיומו" והיינו רצונו של הישראל בהמשך קיומה של העבודה זרה מחמת ההנאה שהוא מפיק ממנה, והאם אין בקניית הפאות שמקורם מאלילות זו משום "מחזיק ידי עוברי עבירה", מאחר שתמורת השיער שנמכר משמשת להחזקת ואולי אף לפיתוח האלילות, ועבודה זרה כידוע אסורה אף לבני נח מכוח שבע מצוות שנצטוו בהם.
כאמור, ישנם שלושה אופנים בהם יתכן לפרש את פולחן התגלחת של עובדי האליל בהודו :
1. הכנה ו"הטהרות" לפני בואם לחלות את פני האליל.
2. הקרבה ופולחן בעצם מעשה התגלחת באופן שלשיער עצמו אין משמעות בפולחן, או שבנוסף לתגלחת גם לשיער עצמו יש משמעות בתור מנחה ומתנה לאליל.
3. בעצם התגלחת אין כל מעשה פולחן, והוא רק פעולה מוכרחת כדי שיוכלו להביא את השיער עצמו שהוא הוא המטרה ונועד לשמש כמנחה ודורון לאליל.
משמעותו ההלכתית של כל אחד מן האופנים:
א. אם זהו רק מעשה של הטהרות והכנה, אם מחמת "טומאתו" של השיער בעיניהם או מחמת כל טעם אחר, וזהו רק אחד מתוך כמה פעולות שעושים המאמינים באליל זה טרם בואם לפניו, [כמו מריחת הראש בחומר מסוים, או רחיצה במי מפל המצוי במקום, כפי שתיארו חלק מהשליחים] פשוט הדבר שאין השיער נאסר מדין ע"ז או תקרובתה, שהרי אדרבא, הם מקצים את השיער מעבודת האליל קודם בואם לפניו, ואם כן אין לו שום שייכות לפולחן.
ב. אם מעשה הפולחן עצמו הוא התגלחת – הרי שבמעשה הגילוח עצמו יש משום עבודה זרה שהרי זהו דרך עבודתו של אליל זה, וכמו שזריקת אבנים היא דרך עבודתו של ה"מרקוליס" והתרזה וטינוף היא דרך עבודתו של "פעור"; אולם עלינו לברר האם גם השיער הנגזז במהלך הפולחן נאסר ג"כ מדין "תקרובת", ואם כן באיזה אופן.
ולכאורה הדבר ברור שאם רק עצם הגילוח הוא הפולחן, לא נאסר השיער, כיון שבאופן זה השיער הגזוז הוא רק פסולת שנעשית אגב עבודת הפולחן, וברור הדבר כי יתכן מעשה של עבודה זרה מבלי שיגרור בעקבותיו גם איסור "תקרובת" עבודה זרה, ולכן בע"ז של פעור שעבודתה בטינוף, לא ייאסר הטינוף לאחר שהושלך על הע"ז כיון שהוא רק דרך העבודה ולא קרבן או דורון לפעור, לכן כל הנידון מתחיל במידה שבנוסף לפולחן בעצם הגילוח, יש משמעות גם לשיער הנגזז, והיינו שהפולחן הוא גילוח השיער עבור האליל בדומה להקרבת קרבן מן החי שענינו הוא שחיטת הבעל חי כדי להקריבו לאליל.
מקור האיסור של תקרובת עכו"ם:
מצינו בזה כמה דעות בראשונים : הרמב"ם [בפי"א מהל' מאכלות אסורות הל' א] כתב שאיסור תקרובת נלמד מהפסוק: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" [דברים יג, יח], ומן הפס' "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו" [שם ז, כו]. והרמב"ן [בפי' עה"ת] למד את האיסור מהפסוק: "השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וכו' וקרא לך ואכלת מזבחו" [שמות לד, יב], ומפסוק זה למד גם ספר החינוך את מקור האיסור [שלא כדרכו להביא את מקורו של הרמב"ם]. לדעת הר"ן נלמד האיסור מהפסוק "אשר חלב זבחימו יאכלו" [דברים לב, לח], או מדברי קבלה דכתיב: "ויאכלו זבחי מתים" [והדברים מבוארים בגמרא ע"ז כ"ט ע"ב ושם בתוס' ד"ה יין מנלן], ואילו הרא"ה למד כן מהפס': "זובח לאלוקים יחרם בלתי לה' לבדו" [שמות כב, יט].
חומרת האיסור של תקרובת עכו"ם: