האם כאשר ראש הממשלה מורה לחיילי צה"ל לסגת מערי יהודה ושומרון על מנת שארצות הברית תוכל לקדם את האינטרסים שלה במזרח התיכון. האם זאת נקראת "גאולה"?
האם כאשר חיילי צה"ל – בנים, בעלים ואבות מסכנים את חייהם בעקבות אותה החלטה. האם זו עצמאות?
האם כאשר חיילי צהל מסתובבים בסמטאות ג'נין במקום לכתוש אותם מהאויר והכל על מנת שאומות העולם ימחאו לנו כפים ויהללו אותנו בתשבחות של שקר. האם זו עצמאות?
האם ביטול עסקת הנשק עם סין בענין מטוסי הפלקון והכל על מנת שלא יפגעו האינטרסים של ארה"ב בעולם. והכל הכל נעשה על ידינו על מנת להרוויח איזה תועלת וטובת הנאה מאמריקה. (שהתבררה כדבר ריק מתוכן). האם זו עצמאות?
לא ולא!!
אם כן למה אנו אומרים וחוגגים את יום העצמאות?
לפני מלחמת העצמאות היו חיינו נתונים לחסדם הישיר של מדינות אירופה הצבועות (עיין ערך "שואה"), חיינו היו בידי הבריטים שהגינותם הוכחה ב"ספר הלבן" ובעוד הרבה אירועים שהיו כאן בעת השלטון הבריטי. "הגינותם" הוכחה בפרעות שהיו בצפת ובחברון בתרפ"ט. הם נעלמו מהשטח בעת הפרעות. והופיעו כבמטה קסם ברגע שהיהודים הוציאו נשק להתגונן. כל התחינות של היהודים לעצור את הפרעות בעת התרחשותם היו נופלות על לב אנגלי קר יותר מקרח יבש. (רק נפט, עסקים, כדורגל טוב ודמעות התנין של הערבים ממיסים את קפאונם). רק בעת שהיינו מגינים על חיינו, מיד היו מופיעים הבריטים ה"הגונים" להחרים נשק משני הצדדים המתכתשים!! הגינות ארופאית אופיינית.
לא שכחנו ולא נשכח את ההתנהגות המגעילה שלהם בעת פינוי הארץ בתש"ח. כשהם מסרו בידים את כל עמדות המפתח, את כל מבני השלטון, את כל המבצרים ותחנות המשטרה השולטות לידי הפורעים הערבים. בניגוד לכל הסכם ולכל הגינות הם נתנו בידם נשק וגם אסירים יהודים שיעשו בהם לינץ' ושפטים. זוהי ההגינות של אירופה שמלמדת אותנו היום מהו מוסר.
לא שכחנו ולא נשכל את המצב הנורא שבו היינו נתונים כאן בארץ ישראל לרחמי הלב האכזר של פראי המדבר הערבים. אונס, רצח, פרעות, והתעללות היו להם דרך חיים. השופט הערבי המשוחד בבקשיש הוא היה קובע מי גנב ומי לעמוד התליה. למי הקרקע שייכת וחייו של מי אינם שווים מאומה. במציאות כזו חיו היהודים בארץ לפני העצמאות.
מי שלא מאמין לעוצמת רשעותם של הנכרים כאן בארץ יכול לקרוא את מכתבו של הרבי משקלוב מתלמידי הגר"א שעלה לארץ לצפת וחווה על בשרו את התלאות הנוראות מידי פראי המדבר הללו, על בשרו ועל בשר אשתו בניו ובנותיו.
ההבדל הנורא בין ימינו לימיהם הוא בכך שבעבר זה היה באונס. והיום זה ברצון. אנחנו בעצמנו מביאים לארץ את תרבותם של האמריקאים והאירופים תרבות של צביעות שמדברת גבוהה גבוהה על מוסר ואנושיות ומבצעת את ההיפך הגמור. לא פלא שאנו סובלים כל שנה ושנה מעליה ברמת הפשע והאלימות בבתי הספר, במשפחה, ברחובות וכמובן בכנסת ישראל.
לא רק בזה אנחנו ממירים את כבודנו בנזיד עדשים. גם בנושאים אחרים אנחנו משתעבדים לרצונם של אומות העולם נגד השכל הישר. אנחנו מסרנו את חיינו בידיהם של שוטרי אש"ף רוצחים שהבאנו מתוניס. אנחנו מסרנו בידיהם נשק על מנת שיהוו כוח משמעותי שיבואו איתנו בדברים, והם באים אתנו מלחמה.
כל זה בלחץ בינלאומי כבד מגובה בלחץ אנשים מתוכינו שפועלים על פי האינטרס של אירופה ומספרים לנו שזה האינטרס שלנו. אלו אנשים שלא מתביישים לפעול למען חייהם של כל מי שבשם נכרי יכונה. החיים של יהודים תמיד חשובים בעינהם פחות ופחות. איפה העצמאות?
כבר כתב על כך הרבי מליובאביץ שבענינים אלו הכלל הוא "תחילתו בפשיעה וסופו באונס". בתחילה הכל נעשה "בפשיעה" אבל "ברצון" שלנו. בסופו של דבר אנחנו נאנסים בכפיה ובלחץ בינלאומי כבד לותר על חיי הלוחמים שמוסרים את נפשם בעדינו. על האפשרות לעצור מבוקשים ומחבלים. על האפשרות להכניע את הטרור.
מה טוב בזה?
הרי זה יותר גרוע אלף פעמים. העובר עבירה באונס – פטור, העובר את אותה עבירה ברצון – הריהו מזיד. אם כן מה טוב בכך שאנחנו מקבלים על עצמנו מרצון את העול של אומות העולם.
הטוב הוא בתהליך. היום אנחנו פועלים למען עם ישראל, ולפעמים מוטים בדרך זו או אחרת לדעת אומות העולם. הרוב המוחלט הוא למען עם ישראל. ועם ישראל הולך ועולה משנה לשנה. נכון הוא שהטעויות נעשות במזיד ובאונס הקרוב לרצון, אבל הרוב המוחלט של המעשים הוא למען עם ישראל.
אבל הטוב הוא לא רק בהווה – הטוב הוא גם בעתיד. גם בשעה שיצאנו ממצרים עדיין הם היו משועבדים להם באופן רוחני. אחד הסיבות הבסיסיות לקריעת ים סוף הייתה לשחרר את בני ישראל מאימתם הרוחנית של מצרים. שלא ירעדו למשמע שם של מצרי. שלא יחששו כל רגע שמא יבוא המצרי ם עם השוט להקפיץ אותו לעבודת הפרך. לא ברגע אחד של יציאה לחרות מוחקים חוויות רוחניות של מאתים ועשר שנות עבדות פרך.
היו צריכים בני ישראל לראות את מצרים מת על שפת הים. היו צריכים לזהות את פלוני ופלוני המצרים שהכו אותם שוכבים כעת חסרי אונים, ללא רוח חיים וללא יכולת להזיק. רק אז הם החלו להשתחרר מהעול הנפשי של מצרים והיו יכולים לומר שירה.
גם אז זה לא היה מוחלט. כמה פעמים היו נזכרים בני ישראל במצרים בערגה. בשעה שקיבלו את המן – למם אבירים הם אמרו "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" – (דברים יא). אך!! כמה טוב היה שם. "ארץ זבת חלב ודבש" קוראים לה דתן ואבירם בחטא קרח ומושכים אחריהם את כל הקהל. (במדבר טז) הרי בחטא המרגלים כמעט הצליח המרד שעוררו המרגלים בכל הקהל וכולם עומדים בפתח אוהל מועד נגד משה ואהרן, "נתנה ראש ונשובה מצרימה", נבקש סליחה מפרעה, נשלם לו פיצוים ונמשיך לעבוד בפרך. זה יותר טוב מלעלות לארץ ישראל. "הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" (במדבר יד).
הענש הגדול ביותר שיש בצ"ח קללות של משה בסוף במשנה תורה שהם חמורות יותר ויותר מהקללות של בחוקותי. העונש הגדול ביותר הוא "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה" (דברים כח סח) . אתה חוזר למצרים וחושב שתחזור ויקרע לך הים? לא! אם תחזור תצטרך להגיע באוניות. "אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות אבל "ואין קנה" - כי יגזרו עליך הרג וכליון. (רש"י שם)
אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה אפילו אם מאוד תרצו. "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב"
גם בשנה הארבעים לצאתם ממצרים כשהם היו רחוקים ממצרים מאות קילומטרים, כשהם אוכלים מן כמעט ארבעים שנה, כשהם כל כך קרובים אל הארץ אבל לא רואים אותה. שם הם אומרים "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר. כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". הם לא רוצים לחזור למצרים אבל זוכרים אותה בערגה. שם כבר הם משלמים על הדיבורים הללו. ובאים "הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים" והם כבר יודעים טוב מאוד לאן להנות את המבט. "למעלה ולא אחורה"
גם היום אם אנו רוצים שקט מן הנחשים שכוחם הרע הוא בעיקר בפה הרע שלהם בנשיכות קטנות שעלולות להרעיל את כל הגוף אם שמים להם סוף, אסור לנו להוריד את הראש להכנע להם ובודאי לא להסתכל בערגה אחורה. אנחנו צריכים להפנות מבט למעלה וללכת קדימה לגאולה השלמה.
האם כאשר חיילי צה"ל – בנים, בעלים ואבות מסכנים את חייהם בעקבות אותה החלטה. האם זו עצמאות?
האם כאשר חיילי צהל מסתובבים בסמטאות ג'נין במקום לכתוש אותם מהאויר והכל על מנת שאומות העולם ימחאו לנו כפים ויהללו אותנו בתשבחות של שקר. האם זו עצמאות?
האם ביטול עסקת הנשק עם סין בענין מטוסי הפלקון והכל על מנת שלא יפגעו האינטרסים של ארה"ב בעולם. והכל הכל נעשה על ידינו על מנת להרוויח איזה תועלת וטובת הנאה מאמריקה. (שהתבררה כדבר ריק מתוכן). האם זו עצמאות?
לא ולא!!
אם כן למה אנו אומרים וחוגגים את יום העצמאות?
לפני מלחמת העצמאות היו חיינו נתונים לחסדם הישיר של מדינות אירופה הצבועות (עיין ערך "שואה"), חיינו היו בידי הבריטים שהגינותם הוכחה ב"ספר הלבן" ובעוד הרבה אירועים שהיו כאן בעת השלטון הבריטי. "הגינותם" הוכחה בפרעות שהיו בצפת ובחברון בתרפ"ט. הם נעלמו מהשטח בעת הפרעות. והופיעו כבמטה קסם ברגע שהיהודים הוציאו נשק להתגונן. כל התחינות של היהודים לעצור את הפרעות בעת התרחשותם היו נופלות על לב אנגלי קר יותר מקרח יבש. (רק נפט, עסקים, כדורגל טוב ודמעות התנין של הערבים ממיסים את קפאונם). רק בעת שהיינו מגינים על חיינו, מיד היו מופיעים הבריטים ה"הגונים" להחרים נשק משני הצדדים המתכתשים!! הגינות ארופאית אופיינית.
לא שכחנו ולא נשכח את ההתנהגות המגעילה שלהם בעת פינוי הארץ בתש"ח. כשהם מסרו בידים את כל עמדות המפתח, את כל מבני השלטון, את כל המבצרים ותחנות המשטרה השולטות לידי הפורעים הערבים. בניגוד לכל הסכם ולכל הגינות הם נתנו בידם נשק וגם אסירים יהודים שיעשו בהם לינץ' ושפטים. זוהי ההגינות של אירופה שמלמדת אותנו היום מהו מוסר.
לא שכחנו ולא נשכל את המצב הנורא שבו היינו נתונים כאן בארץ ישראל לרחמי הלב האכזר של פראי המדבר הערבים. אונס, רצח, פרעות, והתעללות היו להם דרך חיים. השופט הערבי המשוחד בבקשיש הוא היה קובע מי גנב ומי לעמוד התליה. למי הקרקע שייכת וחייו של מי אינם שווים מאומה. במציאות כזו חיו היהודים בארץ לפני העצמאות.
מי שלא מאמין לעוצמת רשעותם של הנכרים כאן בארץ יכול לקרוא את מכתבו של הרבי משקלוב מתלמידי הגר"א שעלה לארץ לצפת וחווה על בשרו את התלאות הנוראות מידי פראי המדבר הללו, על בשרו ועל בשר אשתו בניו ובנותיו.
ההבדל הנורא בין ימינו לימיהם הוא בכך שבעבר זה היה באונס. והיום זה ברצון. אנחנו בעצמנו מביאים לארץ את תרבותם של האמריקאים והאירופים תרבות של צביעות שמדברת גבוהה גבוהה על מוסר ואנושיות ומבצעת את ההיפך הגמור. לא פלא שאנו סובלים כל שנה ושנה מעליה ברמת הפשע והאלימות בבתי הספר, במשפחה, ברחובות וכמובן בכנסת ישראל.
לא רק בזה אנחנו ממירים את כבודנו בנזיד עדשים. גם בנושאים אחרים אנחנו משתעבדים לרצונם של אומות העולם נגד השכל הישר. אנחנו מסרנו את חיינו בידיהם של שוטרי אש"ף רוצחים שהבאנו מתוניס. אנחנו מסרנו בידיהם נשק על מנת שיהוו כוח משמעותי שיבואו איתנו בדברים, והם באים אתנו מלחמה.
כל זה בלחץ בינלאומי כבד מגובה בלחץ אנשים מתוכינו שפועלים על פי האינטרס של אירופה ומספרים לנו שזה האינטרס שלנו. אלו אנשים שלא מתביישים לפעול למען חייהם של כל מי שבשם נכרי יכונה. החיים של יהודים תמיד חשובים בעינהם פחות ופחות. איפה העצמאות?
כבר כתב על כך הרבי מליובאביץ שבענינים אלו הכלל הוא "תחילתו בפשיעה וסופו באונס". בתחילה הכל נעשה "בפשיעה" אבל "ברצון" שלנו. בסופו של דבר אנחנו נאנסים בכפיה ובלחץ בינלאומי כבד לותר על חיי הלוחמים שמוסרים את נפשם בעדינו. על האפשרות לעצור מבוקשים ומחבלים. על האפשרות להכניע את הטרור.
מה טוב בזה?
הרי זה יותר גרוע אלף פעמים. העובר עבירה באונס – פטור, העובר את אותה עבירה ברצון – הריהו מזיד. אם כן מה טוב בכך שאנחנו מקבלים על עצמנו מרצון את העול של אומות העולם.
הטוב הוא בתהליך. היום אנחנו פועלים למען עם ישראל, ולפעמים מוטים בדרך זו או אחרת לדעת אומות העולם. הרוב המוחלט הוא למען עם ישראל. ועם ישראל הולך ועולה משנה לשנה. נכון הוא שהטעויות נעשות במזיד ובאונס הקרוב לרצון, אבל הרוב המוחלט של המעשים הוא למען עם ישראל.
אבל הטוב הוא לא רק בהווה – הטוב הוא גם בעתיד. גם בשעה שיצאנו ממצרים עדיין הם היו משועבדים להם באופן רוחני. אחד הסיבות הבסיסיות לקריעת ים סוף הייתה לשחרר את בני ישראל מאימתם הרוחנית של מצרים. שלא ירעדו למשמע שם של מצרי. שלא יחששו כל רגע שמא יבוא המצרי ם עם השוט להקפיץ אותו לעבודת הפרך. לא ברגע אחד של יציאה לחרות מוחקים חוויות רוחניות של מאתים ועשר שנות עבדות פרך.
היו צריכים בני ישראל לראות את מצרים מת על שפת הים. היו צריכים לזהות את פלוני ופלוני המצרים שהכו אותם שוכבים כעת חסרי אונים, ללא רוח חיים וללא יכולת להזיק. רק אז הם החלו להשתחרר מהעול הנפשי של מצרים והיו יכולים לומר שירה.
גם אז זה לא היה מוחלט. כמה פעמים היו נזכרים בני ישראל במצרים בערגה. בשעה שקיבלו את המן – למם אבירים הם אמרו "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" – (דברים יא). אך!! כמה טוב היה שם. "ארץ זבת חלב ודבש" קוראים לה דתן ואבירם בחטא קרח ומושכים אחריהם את כל הקהל. (במדבר טז) הרי בחטא המרגלים כמעט הצליח המרד שעוררו המרגלים בכל הקהל וכולם עומדים בפתח אוהל מועד נגד משה ואהרן, "נתנה ראש ונשובה מצרימה", נבקש סליחה מפרעה, נשלם לו פיצוים ונמשיך לעבוד בפרך. זה יותר טוב מלעלות לארץ ישראל. "הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" (במדבר יד).
הענש הגדול ביותר שיש בצ"ח קללות של משה בסוף במשנה תורה שהם חמורות יותר ויותר מהקללות של בחוקותי. העונש הגדול ביותר הוא "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה" (דברים כח סח) . אתה חוזר למצרים וחושב שתחזור ויקרע לך הים? לא! אם תחזור תצטרך להגיע באוניות. "אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות אבל "ואין קנה" - כי יגזרו עליך הרג וכליון. (רש"י שם)
אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה אפילו אם מאוד תרצו. "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב"
גם בשנה הארבעים לצאתם ממצרים כשהם היו רחוקים ממצרים מאות קילומטרים, כשהם אוכלים מן כמעט ארבעים שנה, כשהם כל כך קרובים אל הארץ אבל לא רואים אותה. שם הם אומרים "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר. כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". הם לא רוצים לחזור למצרים אבל זוכרים אותה בערגה. שם כבר הם משלמים על הדיבורים הללו. ובאים "הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים" והם כבר יודעים טוב מאוד לאן להנות את המבט. "למעלה ולא אחורה"
גם היום אם אנו רוצים שקט מן הנחשים שכוחם הרע הוא בעיקר בפה הרע שלהם בנשיכות קטנות שעלולות להרעיל את כל הגוף אם שמים להם סוף, אסור לנו להוריד את הראש להכנע להם ובודאי לא להסתכל בערגה אחורה. אנחנו צריכים להפנות מבט למעלה וללכת קדימה לגאולה השלמה.