בכלכלה, חשובה ההשקעה וההשבחה. ובהלכה מצאנו עידוד להשקעה ולהשבחה, בכך שההלכה מגינה על המשקיע והמשביח. הגנה זו דרושה במיוחד כשמדובר בנכסים שיש לשניים או יותר זכות בהם, ואין דרך מוסכמת לשימוש באותם נכסים או לפתחם.
הגנה זו נעשית ע"י דין 'יורד לשדה חברו ברשות'. כפי ששנינו בתוספתא, ב"ק, י, ז: "היורד לחורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות, שמין לו וידו על התחתונה. היורד ברשות, שמין לו וידו על העליונה. כיצד ידו על העליונה, אם השבח יותר על ההוצאה נותן לו את השבח. ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את ההוצאה". נראה יישום הלכה זו במצבים משפטיים שונים.
א. "שומא הדרא לעולם" (ב"מ, טז, ב; לה, א). תקנה שחכמים תיקנו משום "ועשית הישר והטוב", לפיה לווה שלא הצליח לפרוע חובו, וביה"ד שמו את אדמתו, והגבוה למלווה במקום חובו, יוכל לפדות את אדמתו מן המלווה בכל עת שישיג כספים לפירעון חובו. בנסיבות כאלה, בהן יש למלווה אי ודאות ביחס לבעלותו או לשליטתו באותה אדמה, עלול הוא להתרשל מלהשקיע בה, או להשביחה. לכן אם המלווה השביח את אותה אדמה שקבל כפרעון חובו, לדעת הרא"ש, אין הלווה יכול עוד לפדות אדמתו מן המלווה. וי"א שיכול לפדות, אך על הלווה לשלם למלווה את השבח. ואם המלווה השקיע ולא השביח, י"א שמגיע למלווה ההוצאה כדין יורד ברשות, שהוצאתו מוגנת. וי"א שלא מגיעה לו הוצאתו (עיין טור, חו"מ, קג, יט-כא, ושו"ע, חו"מ, קג, ט, וסמ"ע, שם, ס"ק טו-טז, וש"ך, שם, ס"ק יב).
ב. בר מצרא (ב"מ, קח, א). גם זו תקנה שחכמים תקנו משום "ועשית הישר והטוב". ולפיה קונה שקנה חלקת אדמה, שיכול להשיג כמותה באותו מחיר במקום אחר, זכאי הבר מיצר של אותה חלקת אדמה ליתן דמים לקונה, ולזכות באותה אדמה, כדי שיהיו לו חלקות סמוכות. יתירה מזו: רואים את הקונה, כאילו היה שלוחו של הבר מיצר ברכישת אותה חלקת אדמה. מצב דברים זה יכול לגרום אצל הקונה אי ודאות ביחס לבעלותו ולשליטתו על אותה חלקת אדמה. ודבר זה היה מרשל אותו מלהשקיע באותה חלקת אדמה ומלהשביחה. והנה גם במקרה זה ההלכה עודדה את ההשקעה. עיין טור, חו"מ, קעה, י, שאם הקונה תיקן, דינו כיורד ברשות שידו על העליונה, ומקבל שבח שיותר על ההוצאה. עיין גם בשו"ע, חו"מ, קעה, ו. אך אם הקונה קלקל את הנכס, מאחר והקונה נחשב שלוחו של הבר מיצר, ושליח הוא רק לתקן ולא לקלקל, לכן הקונה אינו מקבל ההוצאה. ולדעת הרמב"ם, מאחר והקונה שלוחו של הבר מיצר, גם אם השביח, הוא מקבל רק ההוצאה. ואם קלקל משלם. שכנים, יג, ז.
ג. "שותף שירד לתוך שדה המשותף ועבדה - חשוב כיורד ברשות, ונוטל כדין אריסי העיר.... ואין השותף נוטל הוצאה רק כפי השבח שמשביח. ואם לא השביח כלום אינו נוטל כלום". שו"ע, חו"מ, קעח, ג. "והשותף בשדה שיש לו חלק בה כיורד ברשות", וידו על העליונה. שו"ע, חו"מ, שעה, ה. מדובר בשותפות בלתי פעילה ובלתי עסקית. ולכן דין זה שונה מדין שותפות עסקית פעילה, שכל מעשה של שותף, הרווחים וההפסד לאמצע.
ד. "היורד לשדה חברו ברשות, אפילו נטע שדה, שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העלינוה. שאם הייתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה, ואם השבח יתירה על ההוצאה נוטל השבח". שו"ע, חו"מ, קעה, ד.
ה. "בעל בנכסי מלוג אשתו קטנה". נכסי מלוג הם של האשה. וההלכה זיכתה את הבעל לאכול פירותיהן, תמורת התחייבותו לפדותה אם נשבתה, ושהפירות יהיו לרווחת הבית. ולכן אם הבעל השקיע בנכסי מלוג של אשתו קטנה שמין לו וידו על העליונה. שו"ע, חו"מ, שעה, ה, עיין יד פשוטה, רמב"ם, אישות, כג, י, שם ביאר הגר"ן רבינוביץ דין זה של המשקיע בנכסי מלוג של אשתו קטנה. מדוע שמין לו וידו על העליונה.
קצרו של דבר, המשקיע בנכס שיש לו זכות בו (להבדיל ממשקיע בנכס שאין לו זכות בו, שאין לו רשות לעשות כן), אף שגם לחברו יש זכות בו, לא הפסיד. ולהפך אם השביח, הרוויח. ואף שלא נתבקש לעשות כן. מאחר ויש לו רשות בנכס, הוא בבחינת כל המשקיע הרי זה משובח. ובמיוחד כשמדובר בהשקעה שהייתה עמה השבחה, כי כשיש השקעה והשבחה, הרי זה שבח לו ושבח לעולם.
הרב רצון ערוסי - רב העיר קרית אונו, וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל