פעמים רבות אנו מוצאים כי קהל האנשים המאמינים חי בפער גדול מהדמות המלאה בה צריכים לחיות. אנחנו מחזיקים בסולם ערכים מסוים, אולם אין הוא אותו סולם של ההלכה. ההלכה קבעה סולם ערכים אחד, ואילו אנחנו בוחנים את עצמנו מבחינה דתי בסולם אחר. זכו כמה מצוות לתפוס מקום בראש: כשרות, צניעות, שבת וכדו', ובעזרתן אנחנו מעמידים את העולם האמוני שלנו. ברם, פעמים רבות צריך לבחון האמנם זה הסולם הראוי, והאמנם זו דרכה של ההלכה וכך צריכים לחיות. חלק גדול מהבדיקות יגלה כי כלל אין זה כך, וכי עלינו לחתור להתאמה מתמדת בין הסולמות.
הנביאים היו אלה שנשאו את הבשורה הזו. הם מחו חזור ושנן כנגד קביעת סולם שאינו נכון ואינו ראוי, וכנגד הזנחה של מה שחשוב באמת בעולם המצוות, ובתורת ד'. הם עמדו על נטייתו של האדם לראות את העיקר בעניינים שהם רק בין אדם למקום, ולימדו באופן מתמיד כי אין ריבונו חפץ רק בהם, כי אם מצווה באופן מהותי להקדים את המצוות שהן בין אדם לחבירו, שכן הן עצמן כוללות בתוכן מצוות שבין אדם למקום. אמנם, אין כלל זה כל כך פשוט, שהרי "אני וחבירי חייבים בכבוד המקום", ועל כן עולה לעיתים צורך להקדים דווקא את כבוד המקום, אולם התודעה העמוקה בדבר הצורך לבסס סולם מצוות קרוב יותר לזה שריבונו של עולם ציווה עליו בתורתו צריכה ללוות אותנו בכל עת.
דוגמה יפה לדבר מצויה בדברי חז"ל בפרשתנו, העומדים על היפוך הסדר שבני אדם נוהגים בו. פרשתנו אוסרת לקחת ריבית. על כך אמרו חז"ל: "תניא אמר רבי יוסי: בוא וראה סמיות עיניהם של מלווי בריבית - אדם קורא לחברו רשע יורד עמו לחייו, והם מביאין עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין פלוני זה כפר באלקי ישראל" (בבא מציעא עא ע"א). הגמרא מציינת את סולם הערכים המוטעה: פלוני שיקרא לאדם אחר "רשע" יזכה לתגובה הולמת (תרתי משמע, ולדעת חלק מהראשונים ייתכן אף שהדבר מותר ובצדק), כיוון שפגע בהגדרתו העצמית הדתית והאמונית. ואילו אותו אדם עצמו מכנס חותם קבל עם ועדה, בעדים ובסופר, שטר חוב של הלוואה בריבית, דבר המהווה כפירה בד' אלוקי ישראל, שכן הוא ציווה עלינו בתורתו שלא לקחת ריבית.
מעבר לקביעת סולם ערכים דתי נכון, והחובה לכונן בכל עת את דרכנו מול ריבונו של עולם, אנו מוצאים כאן גם הנחיה ציבורית כללית. חלק בלתי נפרד מאופייה היהודי של מדינת ישראל חייב להיות קשור בענייני צדק (כמובן שגם בחסד, אולם בזה ב"ה אנו מתקדמים כל הזמן). אנו צריכים לתור באופן מתמיד אחד דרכים שתאפשרנה לאדם ליטול הלוואה ולהיות מסוגל להשיב אותה, כדי שיוכל לעמוד על רגליו שלו, ולא לחוש בכל עת כי מדובר בצדקה. העובדה כי מערכת הבנקאות הרגילה אותנו לדבר במושגים של ריבית, ואנחנו חשים מכוסים על ידי התר עיסקא, היא התרחקות מהדרך הראויה לקיומה של מדינה יהודית ושל שמירת תורה בסולם הנכון של הערכים.
מה אפוא עושים ? שני דברים. ראשון בהם הוא רתימת אנשי הכלכלה נאמני המצוות כדי שינסחו בכל עת דרכים נוספות לקיומה של כלכלה המאפשרת צמצום הריבית. דוגמה לדבר היא מעבר ל"בנקים להשקעות" ולאו דווקא בדרך בה דברים מתנהלים כעת. גם דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד קטן שיש לעשותו. שני בהם הוא הרחבת עולם הגמ"ח. ככל שאנו נעמיק את הצדקה שלנו הניתנת למערכת הגמ"ח הענפה, וככל שזו תהפוך יותר להיות המקור המרכזי למזומנים שיהיו נגישים לציבור, כן נתקן דבר מה במערכת האזרחית, ונהיה קרובים יותר לעולמה של תורה. הבה נרחיב את הגמחי"ם בכל מקום אפשרי, ואף נגביר את תרומותינו לעולמו של הגמ"ח, ובדרך זו (שהיא דרך משנית ולא עיקרית) לפחות נעשה את אשר אנו יכולים לעשות.