אין דבר מוזר יותר מאשר לדון בחומרת האלימות נגד נשים. ראוי היה כי ההתנגדות לאלימות תהיה שייכת לתחום המובן מאליו, שאין צורך כלל להתייחס אליו, והתייחסות אליו נחשבת כדבר טרחני ומיותר; ראוי היה כי לא תונף יד על אף אדם – לא אישה ולא קטן, גם לא איש ולא מבוגר; ראוי היה כי בני זוג ידברו ביניהם בנועם ובאהבה, ואף בשעה שגבה הר ביניהם ועננים נתקדרו על חייהם המשותפים, ידעו להשתמש במילים בדרך בה לא יקלקלו אלא רק יבנו; ראוי היה כי לא תהיה אישה אחת בישראל הסובלת השפלה ובוז מתמידים; ראוי היה כי כל אישה תמצא בביתה את המשענת והעוגן, שהם יסודו של התא המשפחתי; ראוי היה כי לא יהיה בעל אחד בעולם שיסבור כי המילה "בעל" מורה על בעלות כלשהי שיש לו על אשתו, ועל חובתה לציית לדבריו או לתביעותיו; ראוי היה כי לא ההלכה תהיה זו שמזינה את התפישה השגויה והרשעית כאילו נתינת הסמכות לבעל להיות המגרש היא גם הרשאה להיות נבל וסחטן הקובע את התנאים של גט זה; ראוי היה כי לא תהיה אישה אחת בישראל שירחף ענן מתמיד של איום מעל ראשה; ראוי היה שטיפת דם נקי אחת לא תיפול ארצה מאישה שנרצחה על ידי בעלה – ברם, כל אלה כבר אינם מובנים מאליהם.
חמור מכך, לא זו בלבד שאין זו בהכרח נורמת היסוד, עוד יש כאלה הסבורים כי ההפך הוא הנכון. לא זו בלבד, אלא שאנו מכירים גם תהליכים הפוכים (אם כי במספר קטן בהרבה) בהם גם נשים נוטלות חלק באלימות ובסחיטה. על חיי המשפחה בישראל מרחף צל האלימות המילולית והפיזית. מגפה זו (אם כי יש להיזהר לכנותה מגפה, כיוון שמילה זו עשויה לרמז היא אינה תוצאה של בחירתו החופשית של האדם) אינה פוסחת על מגזרים, על רמות סוציואקונומיות, על רמת השכלה או רמת דתית או רמה כלשהי. נמצאנו למדים כי גם דברים שהיו אמורים להיות מובנים מאליהם צריכים להיאמר.
היסוד הראשון של הקדושה המשפחתית בישראל הוא עקירת האלימות כאופציה. היא אינה עומדת על המפה כלל וכלל. הנישואין כדת משה וישראל, הקדושה של הזוגיות, הסלידה העמוקה ותיעוב הניאוף, חינוך הילדים והמשך המסורת בישראל מותנים בעקירת האלימות. יסוד דרך ארץ קדמה לתורה מלמד כי עוד לפני אלה עומדת האנושיות והמוסריות הפשוטה. הקמת הבית במשותף משמעה כריתת ברית נאמנות, שאין להפר אותה משום כיוון. בני הזוג קיבלו על עצמם ביום שנישאו להיות בתהליך מתמיד של בניין עדי עד, לצמצם כל אחד את עצמו כדי שהשני ייכנס, להגן עליו בבית פנימה מפני רוחות רעות המנשבות בחוץ, להתחשב ולהתרצות. תחת החופה דובר בעיקר על אהבה ואחוה ושלום ורעות, אך גם נמסרה כתובה, המבוססת ביסודה על מחויבות. כתובה זו מלמדת על ההכרה העמוקה שלפעמים יש ימי סגריר בקשר בין איש ובין אשתו – לא ניתן להתחייב שימים אלה לא יגיעו, אך ניתן להתחייב באופן מלא על דרכי ההתנהגות והמחויבות בימים אלה. כך בונים חיי נישואין לאורך זמן.
מובן הדבר כי אלימות נגד נשים, שבדרך כלל הן גם חלשות יותר ופגיעות יותר, אינה מותרת גם מחוץ לחיי המשפחה, ורק בשל העובדה כי שם מציאותה שכיחה יותר יש להזכיר זאת יותר ויותר. חילול ד' נורא הוא לבסס את הזכות לאלימות על ההלכה, ולשעבד את ההלכה לתפישות הרשעיות של הבונה עליה את חזקת היד שלו. זו בדיוק המציאות של "סמא דמותא" – סם המוות של המעוותים דברי תורת אלוקים חיים. בדורות הקודמים היו דווקא חכמי ישראל פורצי הדרך לחיזוק מעמן של הנשים (כתובה, חרם דרבינו גרשום), ואף כיום תורת ישראל ראויה לעמוד בראש ההתוויה הראויה של היחסים במשפחה, ולעקור מתוכם לחלוטין את האלימות.