הרב קוק זצ"ל, כותב בפסקא הנקראת "ערך הנגודים"[1]:
כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, הניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם, למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה מיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא (=מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור).
במקום אחר[2] מבואר יותר הביטוי המופיע בסיום הפסקא:
סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא.
תרגום: סטרא אחרא מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד, סטרא דקדושה מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור.
ראשית יש להתבונן בביטוי שאומר הרב: "מסתכל פנימי". יש דברים שהתבוננות חיצונית אינה מספיקה כדי לראותם, ויש להתבונן בהתבוננות פנימית כדי לעמוד עליהם.
העולם המודרני פועל הרבה על פי ההסתכלות החיצונית: פרסומות, "יועצי תדמית" ועוד, משדרים כי חשוב איך אתה נראה, ולא חשוב מי אתה באמת. חשובה התדמית, ולא הדמות שמאחוריה. התורה, לעומת זאת, מחנכת אותנו להסתכלות פנימית. בכל דבר עלינו לראות לאן הוא מוביל, כיצד הוא עתיד להסתיים, ולא רק מה יש עכשיו ומה אנו רואים.
דוגמא לכך הוא הפסוק במשלי[3]: "חושך שבטו שונא בנו". אב עומד ומכה את בנו (בתקופה בה הדבר מותר על פי חוק...). למסתכל בהסתכלות חיצונית נראה שזה נובע משנאה, אך מסתכל פנימי יודע, שפעמים שכעס והתרחקות של האב מבנו, נובעים דוקא מאהבה ומקשר עמוק.
ישנן לדבר זה השלכות אף בהלכה. פסק השולחן ערוך[4]: "אין אומרים תחנון בתשעה באב ואין נופלים על פניהם, משום דמקרי מועד", ובמשנה ברורה[5] כתב: "כדכתיב: קרא עלי מועד [לשבור בחורי]". הדבר תמוה, האם מועד בו "נשברו בחורי" הוא אמנם חג?
יש המדמים את הדבר לאב נותן סטירה לבנו. עם כל הכאב, יודע הבן שלאב אכפת ממנו. כאשר האב איננו מכה - זה גרוע יותר, כי זה מלמד שלא אכפת לו. עם כל הצער על חורבן הבית, בהסתכלות פנימית אנו מבינים שזה בא מתוך אהבת ה' אלינו, ועל כן נקרא יום זה מועד ואיננו אומרים בו תחנון. אנו שמחים על כך שידו של ה' נגעה בנו, ואין התעלמות והסתר פנים ח"ו.
הצורך בהסתכלות פנימית נוגע למישורים רבים בחיים. מסופר, שאמרו לר' ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר, שניתן ללמוד את מידת הזריזות מצבא הצאר. קמים קודם לזריחה והולכים לישון אחרי חצות לאחר יום עמוס פעילות, ריצה, אימונים וכו', וכל זה נעשה בשירות פעיל של עשרים וחמש שנים. ענה להם ר' ישראל: הצבא הרוסי מחנך את האדם במשך 25 שנה לעצלנות. הכיצד? כאשר מעירים את החייל כאשר עוד חושך בחוץ וקור מקפיא עצמות, קודם שהוא קם בזריזות הוא אומר לעצמו: עוד 25 שנים אני משתחרר, וישן כל היום. כך במשך 25 שנים מחכה החייל ליום שחרורו, בו יוכל לישון כל היום. ואכן, כאשר הוא משתחרר - הוא ישן כל היום. נמצא, כי במשך 25 שנים חיכה החייל לרגע בו ישתחרר ויוכל לישון, ואמנם כן, אחר שנשתחרר - הלך לישון... ישנו כאן חינוך גדול: אל תסתכל מה האדם עושה, תסתכל מה זה עושה לאדם. בהסתכלות פנימית אנו מבינים כי אף על פי שכלפי חוץ הוא זריז - הרי שבעצם יש כאן עצל גדול. המסתכל הפנימי לא חושב שמה שהוא רואה זה הכל, אלא מנסה לראות כיצד זה משפיע על בניין האישיות של האדם לעתיד.
כך גם מסתכל הרב קוק זצ"ל על מחלוקות בין רבנים, תנועות וכדו'. אמנם זו מחלוקת, אך זהו הצד החיצוני בלבד. בהסתכלות פנימית - "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"[6], וכל אחד הוא כשתיל שהריחוק מהאחר עוזר לו להתפתח, ומהשתילים כולם תצא שלמות של דעות. "ורב שלום בניך" - דווקא ריבוי הדעות מביא שלום[7]. שלום שבו כולם עושים אותו דבר, הוא בחינת "שרי בחיבורא", אך זה מוביל בסופו של דבר לפירוד ולהבלטת הניגודים. דוקא הבנת מקומם של כל צד ושל כל דעה, מאפשרים את השלום של כל הדעות כולן.
"שרי בפירודא וסיים בחיבורא" - אין דבר בעולם יכול להתקיים ללא יניקה מן הקדושה. "אין עוד מלבדו" - אפילו מעשי כשפים שמכחישים פמליא של מעלה"[8] אפילו הדברים הרחוקים ביותר יש להם יניקה מן הקדושה, אחרת אין להם קיום.
משום כך, סטרא אחרא חוששת מלהתחיל בפירוד בהעמדת כל דעה במקומה הנכון, שכן בירור נוקב של האמת - יביא להיעלמותה מן העולם. על כן סטרא אחרא "שרי בחיבורא", ומתחברת אל הצדדים שבקדושה, ורק אחר כך מגלה את פרצופה האמיתי ומתפרדת.
סטרא דקדושא איננה מפחדת מן האמת, ועל כן היא פותחת בבירור נוקב, בהעמדת כל צד על מקומו, ואחר כך מחברת את כל השתילים למאכל אחד, ערב ומשובח. מי שחי בגישה כזו - לא מרגיש מאוים מדעות אחרות. אף דעה לא מאיימת על קיומו, שכן האמת אינה מפחדת. מי שאינו אמיתי - מפחד מן האמת ומרגיש מאוים ממי שחושב אחרת ממנו.
יחד עם עמידה על דעתנו בדבקות ובעקביות, צריך לדעת להקשיב ולשמוע דעות אחרות, בלא פחד ובלא מורא.
מתוך דברים אלה יש להתייחס לפולמוסים שונים המתעוררים בעולם הישיבות הלאומיות מפעם לפעם.
צריך זהירות רבה שלא לחשוב שכל דעה שאיננו מסכימים איתה, ניתן להתבטא כלפיה בחריפות, ללא גבולות.
התווית תוויות של "כפירה" ו"אפיקורסות" על אנשים - זו תגובה של אנשים מאוימים, שמפחדים ממי שחושב אחרת מהם.
הגמרא אומרת[9]: "חובלים - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה". וכך כותב הרב קוק[10]: בחוץ לארץ "נדמה שכל אחד צריך להשמר מחברו ולהתירא ממנו, להיות צופה להתקומם על ידי מפלתו ולהתמלא מחורבנו. אי אפשר לאחדות אמיתית ושלום עליון מלא חיים... להתפתח כלל בחוץ לארץ".
בארץ ישראל הגישה שונה. "מנעימים זה לזה בהלכה". העצמה של האמת איננה סותרת התייחסות לדעות אחרות בנעימות ובהקשבה. גישה הרואה בכל דעה זרה איום, היא גישה של חוץ לארץ שאינה מתאימה לאנשים הרוצים להפיח רוח גאולה בארץ ישראל.
יחד עם זאת, צריך לזכור, שעלינו לבחון כל דרך וכל שיטה בהתבוננות פנימית. לא להסתפק בבחינה חיצונית של העניין, בבדיקת האנשים הקשורים לעניין ובתוצאות הדרך בשנותיה הראשונות.
כאשר דנים בדרך לימוד נכונה, יש להבין לאן דרך זו מובילה. אין די בכך שהמלמדים הם אנשי תורה ויראת שמים. אם דרך זו מובילה להרחקה של הלומד מן התורה ולהתייחסות שטחית ורדודה לדברי חז"ל - הרי שזו בעיה. גם דבר ש"שרי בחיבורא", שמתחיל מתוך יראת שמים, עלול להסתיים ב"פירודא" - בהתייחסות מפורדת ושטחית לדברי חז"ל, ואף להפרדת התלמידים מלימוד התורה.