מי צריך בחירות?
תקופת הבחירות מתאפיינת בתסיסה פנימית רבה בתוך החברה הישראלית. "התותחים רועמים" – אנו עדים לעימותים אידיאולוגים חריפים, להתכשויות רעיוניות, לבוז ולשנאה הדדית. לרגע נדמה שספינתנו הרעועה נוטה להישבר. אנחנו מאזינים לתעמולת הבחירות, ומתגנבות בסתר לבנו מחשבות קודרות על עתידה של חברתנו: הניתן לקיים לאורך ימים חברה שסועה ומקוטבת, קרועה ומפוררת?! האין מערכת הבחירות מעמיקה את הפערים ומחדדת את קטבים?! קול קורא בתוכנו: אולי היה יותר טוב בלי...
אבל, מיד עולה כנגדו קול אחר: ידידי, שכחת שהבחירות הן ביטוי לעצמאותנו, לתחיית עם ישראל בארצו?! משך אלפיים שנות הגלות, גם אילו רצינו, לא אפשרו לנו להיאבק בתוכנו על דמותה של מדינתנו, לא יכולנו להתעמת על עתידנו הפוליטי, לא יכולנו לבחור את דרכנו. אומות העולם "בחרו" בשבילנו. עתה סוף-סוף ניתנת לנו זכות לבחור את דרכינו ואת נציגינו, להתווכח על השיטה, להתפלמס על הדרך, לשכנע ולהשתכנע. לא אחשורוש ולא קיסר רומי, לא פרנץ יוזף ירום הודו ולא השולטן הטורקי, קובעים מה טוב ליהודים, אלא היהודי קובע מה טוב ליהודי. ברוך ה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
האם לבחירות יש ערך "דתי"? רוחני?
מהו האידאל השלטוני על פי תפיסת היהדות?
התרוממות הנפש לקראת הבחירות איננה נחלת הכל. יש העומדים מן הצד ומביטים מתוך ניכור על כל התהליך. בחירות? דמוקרטיה? מה לתורת ישראל ולהן?! הדמוקרטיה היא נטע זר בעולמנו היהודי, הבחירות הן "אקט חילוני", אין להן בסיס תורני ותוקף הלכתי. מדוע? מפני שהתורה מצווה על מינוי מלך. לא דמוקרטיה ולא בחירות אלא משטר מלוכני. התורה מדברת על מלך:
כִּי-תָבא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלהֶיךָ נתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבתָי. (דברים פרק יז')
הפסוק מצווה בצורה ברורה: "שום תשים עליך מלך". לכן, מנה הרמב"ם במנין המצוות את מינוי המלך כמצווה.
עיון נוסף בפסוק מעלה ספק במסקנת הרמב"ם. האומנם הציווי הוא כל כך ברור? מה פירושה של הפתיחה: "ואמרת אשימה עלי מלך"? האין לשון זו רומזת שאין זו חובה מוחלטת? האין כאן רמז שהיוזמה למנות מלך מסורה לעם?!
אכן, הגאונים (בתקופת בבל) סברו שמינוי מלך איננו מצוה אלא רשות. הפתיחה "ואמרת" מלמדת על היתר ולא על חובה. לדוגמה, כותב רבנו סעדיה גאון (רס"ג): "שום תשים עליך מלך – מותר לך להעמיד לך מלך".
אפילו מצאנו שיטה יחידאית השוללת לחלוטין את המלוכה. זוהי שיטת ר' יצחק אברבנאל שסובר שהמלוכה היא דבר רע ואין התורה מעודדת את הקמתה, אלא נלחמת נגדה על ידי הטלת הגבלות וסייגים במטרה לרסן אותה. מהי שיטת השלטון המועדפת? משיב האברבנאל: המשטר הדמוקרטי!
מה הן היתרונות והחסרונות במשטר מלוכני?
מה הן היתרונות והחסרונות במשטר דמוקרטי?
במנותו את מעלותיו של המשטר הדמוקרטי על פני המשטר המלוכני, מציין האברבנאל את חילופי השלטון מידי כמה שנים, את יתרונותיה של הנהגה משותפת של מספר נבחרי ציבור ואת הביקורת הציבורית על המנהיגים:
לפי שאינו מהבטל (= לפי שאינו מן הנמנע) שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת, ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט... ולמה לא תהיינה הנהגותיהם משנה לשנה או לשלוש שנים כשני שכיר, או פחות מזה. ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים, יקומו תחתיהם ויחקרו אם פשעוּ הראשונים באמונתם, ואשר ירשיע ישלם כל אשר הרשיע לעשות... ולמה לא תהיה גם כן יכולתם מוגבלת ומסודרת כפי הדתות והנימוסים? הדין נותן יחיד ורבים הלכה כרבים, ושיותר קרוב להיות הפשע באדם אחד, אם לסכלותו ואם לתוקף יצרו או כעסו, משיחטאו אנשים רבים..., כי אם האחד יטה מני דרך, ימחו אחרים בידו. ובהיות הנהגותיהם זמניות והם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מועטים, יהיה מורא בשר ודם עליהם (פירושו לתורה, דברים, שם).
האם צורת השלטון הרצוי קבוע ומוחלט?
כאמור לעיל, הרמב"ם ובעקבותיו רבים מחכמי ישראל סוברים שמינוי מלך הוא מצוה. כיצד יתפרש לשון הכתוב "ואמרת אשימה עלי מלך"?
תשובה מקורית ומרתקת מציע הנצי"ב:
'ואמרת' – לשון זה במשמע שאין זה מצווה במוחלט (= מוחלטת) למנות מלך אלא רשות, והרי ידוע בדברי חז"ל שמצווה למנות מלך, אם כן מדוע כתוב 'ואמרת'? – ונראה, שמשום שהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג על פי דעת המלוכה או על פי דעת העם והנבחרים (=דמוקרטיה!). יש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלא קברניט. ודבר זה אי-אפשר לעשות על פי הכרח מצוות-עשה, שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות-עשה. משום כך אי אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגות בסדר יותר נכון, או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך.
הוי אומר: מינוי מלך הוא מצוה. אבל בניגוד ליתר המצוות שהן חובות מוחלטות ואינן תלויות ברצון היחיד או הכלל, מצות מינוי מלך מותנית ברצון העם. מדוע? בגלל פיקוח נפש! אי אפשר לכפות צורת משטר מסוימת על עם בניגוד לרצונו. ההתנגדות למשטר סופה לגרום למרד כללי ולמרחץ דמים. דפי ההיסטוריה האנושית, המוכתמים בכתמי דם גדולים כתוצאה ממרידות בלתי פוסקות נגד השלטון, מעידים כאלף עדים על צדקת טיעונו של הנצי"ב. לכן מתירה התורה להתחשב ברצונו של העם, כאשר הוא מסרב בכל תוקף להעמיד על גביו מלך, ומעדיף משטר שמנוהל "על פי דעת העם והנבחרים" (משטר דמוקרטי).
הנצי"ב מסתייע בהוכחה מתולדות עם ישראל:
מינוי מלך "מצווה היא ומכל מקום אין הסנהדרין מצווים (בה) עד שיאמרו העם שרוצים בהנהגת מלך. ומשום כך, כל משך שלוש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא היה מלך, והיינו משום שלא היתה הסכמת העם".
מדברי הנצי"ב, ניתן להסיק עיקרון מנחה בהנהגה הציבורית, עקרון שאין צורך להדגיש את נחיצותו בימינו: בענין הכפייה, שונה הנהגת העם מהנהגת היחיד. גם אם לעיתים רצוי לכפות את היחיד ללכת בדרך האידיאלית, לא נכון לכפות את העם.
עם איננו סובל כפייה, הדבר גובל בפיקוח נפש. את העם צריך להנהיג ולא לכפות, למשוך ולא לגרור. הנצי"ב התייחס בדבריו לתחום הפוליטי. הדרכה זו צריכה להיות נר לרגלינו!
מה הן סמכויותיו של המשטר הדמוקרטי, על פי התורה?
לאור מה שלמדנו, שהתורה מכירה באפשרות להקים משטר דמוקרטי, מתעוררת השאלה: מה הן סמכויותיו של המשטר הדמוקרטי, על פי התורה? התורה מרחיבה את הדיבור על סמכויות המלך, על זכויותיו וחובותיו. יהושע, תלמידו של משה, מוסיף להן נדבך בהגדירו את חומרת דינו של מי שממרה את צו המלך ("מורד במלכות"). הרמב"ם ייחד פרקים אחדים בהלכות מלכים להיקף סמכות המלך ולגבולותיה. אבל, התורה סתמה ביחס לצורות משטר אחרות. האם מצווים אנו, על פי דין תורה, לציית למשטר הדמוקרטי במדינת ישראל? אם כן - מנין?
התשובה לשאלה זו, מצויה בדברי הראי"ה קוק זצ"ל. אין הרב קוק דן במפורש בשלטון הדמוקרטי אלא בשלטון החשמונאים, שלא היו ממש מלכים אלא שליטים המקובלים על העם. האם היו להן סמכויות הנהגה, על פי ההלכה? לדוגמה – האם רשאים היו להוציא את העם למלחמה (סמכות זו שמורה למלך ישראל)? הראי"ה קוק קובע עיקרון יסודי:
הסברא קיימת שלענין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים.
מדוע? מפני:
שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרות אלו הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה.
המסקנה היא:
ביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל.
קיימים מספר תפקידים לאומיים בסיסיים. הפעלת תפקידים אלו והכוונתם מסורות דרך כלל בידי המלך. בהעדר מלך, תפקידים אלו אינם מתבטלים אלא הם "חוזרים לאומה", כלומר, העם מוסמך להפעיל אותם בשעת הצורך. העם מחליף את המלך.
הרב קוק מביא לעיקרון הזה הוכחות אחדות מהרמב"ם, אבל גם בלעדיהן מחייב ההגיון את צדקת דבריו. אין להעלות על הדעת שבהעדר מלך, יושבתו כליל מרבית התפקידים הלאומיים ותהיינה ידי העם כבולות מלפעול במישורים חיוניים המסורים בדרך כלל למלך. לכן מניח הרב קוק שסמכויות אלו חוזרות לאומה. כיצד יפעיל העם את הסמכויות האלו? יוציא העם מתוך שורותיו נציג או מספר נציגים שיהיו אחראים על תפקיד מסויים או על כלל התפקידים הלאומיים. נציג זה אינו מלך במלוא מובן המלה, הוא איננו בעל זכויות אישיות מלאות כדוגמת מלך המוריש את מלכותו לבניו, אלא הוא ממונה על הפעלת תפקידים אחדים בהתאם לכתב המינוי. כוחו וסמכותו יונקים בכל שעה מן העם.
ה"חזרה" של סמכויות ההנהגה אל האומה בהעדר מלך יכולה להתפרש בשני אופנים: הראשון טכני, והשני מהותי.
א. גישה טכנית – על מנת שהאומה לא תתפורר בתקופה שבטלה המלוכה, נלקחות הסמכויות המלכותיות של ההנהגה והשלטון ומושאלות לאומה לפרק הזמן הנדרש. סמכות האומה היא זמנית, עד שתשוב המלוכה.
ב. גישה מהותית – המלך יונק את כוחו מן העם, ממנו הוא שואב את סמכויותיו. לכן כאשר אין מלך, חוזרות הסמכויות לעם. מסירתן לעם אינה העתקת סמכויות או השאלתן אלא שיבה למקור הסמכות.
אז, מה המסקנה?
כיצד אנו, נאמני הציונות הדתית, אמורים להתייחס לבחירות ולתוצאותיהם?
המסקנה היא ברורה: ממשלת ישראל וכנסת ישראל, אשר נבחרות בבחירות דמוקרטיות, יונקות את כוחן מן העם וזוכות בסמכויות המסורות לעם. זהו הדין על פי התורה. כך קבע הגר"ש ישראלי זצ"ל (בעמוד הימיני ס' ז') בהתייחס למשטר הדמוקרטי במדינת ישראל:
מסתבר שכשם שיכולים למנות איש אחד כראש ושופט, כמו-כן אפשר למנות מועצה שביחד יהיו לה הסמכויות הללו. ולפי זה נראה כי מועצת הממשלה שתיבחר בדרך של בחירות נכונות יהיה לה סמכות בכל מה שנוגע לניהול האומה כאותה סמכות שהיה למלך ישראל.