מלכות בית דוד – המשכיות
אחד הדברים המיוחדים במלכות בית דוד היא ה"המשכיות". כשהקב"ה מבטיח לדוד מלוכה הוא מבטיח לו מלכות לו ולבניו עד סוף כל הדורות: "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם" (שמואל ב ז טז). ובאמת כך היא מלכות דוד גם בימי גדולתה וגם בימי דעיכתה. מלכות הנמשכת אלפי שנים, בן אחר בן, מדוד המלך עד מלך המשיח.
לעומת זאת מלכות ישראל – אפילו בימי תפארתה היא מלכות שמתאפיינת בחוסר המשכיות. כל מלך הוא בן ונכד של אלמוני. כשפעם אחת אנחנו מוצאים רצף של שלושה מלכים זה אחר זה במלכות ישראל מיד מקשים חז"ל:
"תנא דבי אליהו פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש בירושלים לפני חכמים אמרתי להם רבותי מה נשתנה אחאב בן עמרי שר צבא ישראל מכל המלכים שהיו לפניו שלא הושיבו מלך בן מלך עד שבא עמרי והושיבו לו שלשה מלכים על כיסאו?
אמרו לי: לא שמענו.
אמרתי להם: רבותי על שהותיר עיר גדולה בישראל. וכך היה בדעתו אמר כשם שירושלים למלכי יהודה כך שומרון למלכי ישראל". (ילקוט שמעוני מלכים א, טז - רמז רז).
עמרי מלך ישראל הצליח במידת מה לחקות את מלכות בית דוד בבניין עיר כמו ירושלים, לכן הוא הצליח לחקות את מלכות בית דוד במידת מה ביכולת ההמשכיות שלה. אבל דווקא היוצא מן הכלל הזה מעיד מהי המלכות שאנו שואפים אליה. הסיפור הזה מעיד שאפילו אימוץ חלקי של תכונות מלכות בית דוד משפיע לטובה.
מלכות אמיתית – חשיבה ארוכת טווח
ההמשכיות הזו יכולה להיתפס בעינינו כ"שכר" על פעילותו של דוד המלך, ולא היא. "המשכיות" זו היא דרכה של מלכות אמיתית. כשם שתפקידו של המלך היא לשקול את השיקולים של כל הממלכה, כך תפקידו לשקול בכל החלטה שלו את כל הזמנים. להתחשב,ללמוד מהעבר, להתחשב בהבטחות, במעשים. לחשוב על ההשפעות העתידיות לטווח קצר ולטווח ארוך. זה החלק הראשון והבסיסי ביותר בתפקידו.
למרות שהיום המחשבה על ירושה במלכות או בשררה לא נחשבת כל כך דמוקרטית, קל להבין את חשיבותה של ההמשכיות במלכות. מלך שיודע כי הבא אחריו הוא בנו או נכדו, ייזהר שלא להכניס את המדינה לחובות כבדים על-מנת לרכוש פופולאריות זמנית. בוודאי שהוא לא יכניס את המדינה שלו לסכנה קיומית עתידית, אפילו כשמדובר בספק, כי הוא יודע שבנו או נכדו יצטרכו להתמודד עם תוצאות מעשיו.
מדובר כאן בדברים פשוטים, ולמרות זאת אני כותב אותם כיוון שמדברים אצלנו הרבה על הצורך ב"הנהגה" וב"נטילת המושכות לידיים". ואם רוצים להתחיל לחשוב "חשיבה של הנהגה" אנחנו חייבים לעשות שני דברים: להקים צוות ל"חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח", ולהקים זרוע מבצעת – "ידא אריכתא", שתפעל על-פי החלטות הצוות הזה.
האם ב"מקרה" התקשרות בידי השמאל?
חכמינו אמרו שלפעמים צריך לרוץ לראות את מלכות אומות העולם כדי ללמוד תכסיסי מלכות ושיטות מלוכה, שנדע להבחין בין מלכות בית דוד לשאר מלכויות. אפשר גם ללמוד מאחינו שאתם יש לנו מאבק. לפעמים נוח לנו לחשוב שאין להם חשיבה ארוכת טווח, אבל כל אחד יודע שהזלזול באויב הוא היועץ היותר גרוע. גם כשהאויב הזה הוא אח אהוב, שפצעיו נאמנים וכואבים עד מאוד.
פעם יצא לי להתראיין ביום אחד בשבעה כלי תקשורת, רדיו וטלוויזיה, חלק מתקשורת אזורית וחלק מתקשורת ארצית. בסוף אותו היום שאלה אותי בתי, שהאזינה לכל הראיונות: איך זה שכל המראיינים בכל הרשתות השונות היו מהשמאל? גם במקום שהיו בו שני מראיינים, שניהם היו באותה דעה? איך זה שרשתות שונות, שמועסקות על-ידי גורמים שונים, שיש להם בעלים שונים, כולם-כולם שמאלנים?
זה "מקרה" כמו שהעולם נוצר ב"מקרה".
יש "יד מכוונת", ואין אני עוסק כעת באיתור היד המכוונת ההיא. אני שואל: איפה היד המכוונת שלנו? יותר נכון, איפה הראש המכוון ואיפה היד?
יד מכוונת או שליפות מהמותן
כשאומרים "יד מכוונת" מישהו עלול לחשוב שאנחנו סתם מפתחים פחדים ופרנויות. אין "יד מכוונת" ואין שום "קונספירציה". אנחנו אשמים שלא השקענו בתקשורת, שלא ניסינו להיכנס לשם.
יסביר לי אותו אדם האם זה מקרה שרק אנשי שמאל יכולים לשמש כשופטים עליונים? הרי יש עשרות עורכי-דין ימנים ודתיים, משפטנים מהשורה הראשונה. האם זה מקרה שרק בוגרי האוניברסיטה העברית נמצאו ראויים לשאת את האצטלא של שופטים עליונים? האם זה מקרה שתמיד-תמיד נמצא בכל מדינת ישראל רק דתי אחד בכל הרכב שמעפיל לרמה המשפטית הראויה של שופט בית המשפט העליון?
כולנו זוכרים את ההיסטריה שאחזה ביועץ המשפטי לממשלה כשניסו להכניס מישהו לתפקיד שר המשפטים שהוא לא ב"קו" שלהם. מיד תפרו לו תיק דמיוני, שתוך שנתיים התברר שהוא לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. התיק הדמיוני הזה הספיק לגרום לפרופסור נאמן לקבל "התקפת לב" ולהחליט שהוא לא רוצה להיות שר המשפטים, למרות שהוא יצא זכאי לחלוטין.
לעומתו אנו זוכרים את ההשתלחות של שר המשפטים מהשמאל, טומי לפיד, בעת שניסו למנוע את כניסתה של אחת המועמדות שלו לתפקיד שופטת בית המשפט העליון. הניסיון להעדיף שופט אחר על המועמדת שלו היה בעיניו פשע לאומי חמור. הוא לא נרגע עד שהכתיר את הניסיון הנורא הזה במלים המקודשות "כמעט כמו רצח רבין".
אני יכול להביא עוד דוגמאות רבות לדרך מאבקם כשנוגעים להם במסלול שנראה להם חיוני. אפילו נשיא בית המשפט העליון חרג מכל הכללים המשפטיים והנימוסיים כשהוא זיהה סכנה למערכת שלו. הוא לא היסס להתקשר אישית לחברי הכנסת ולהשפיע עליהם כשהוא הבין שחבר הכנסת יגאל ביבי הולך להקים לו בית-משפט לחוקה.
איך נפלנו ב"מלכודת פתאים"?
אנחנו חייבים להבין כי אלה שנלחמים בנו חושבים חשיבה אסטרטגית. הם רוקמים מהלכים נגדנו צעד אחר צעד. צעד ראשון בחיוך, צעד שני בהסתר, צעד שלישי בתקיפות. כשמסתכלים לאחור רואים שכאשר הצעדים הראשונים נעשו אנחנו היינו שווי-נפש ולפעמים אפילו שותפים, פתאום התברר לנו שנפלנו ב"מלכודת פתאים".
הדוגמה המובהקת ביותר היא כמובן חוק "כבוד האדם וחירותו" וחוק "חופש העיסוק". אנחנו חייבם לזכור כי היו חברי כנסת דתיים וחרדיים שתמכו בחוקים הללו. ליתר ביטחון, הם הוסיפו בסעיף המטרה של החוק הצהרה ברורה שהחוק נועד לשמור על אופי המדינה כמדינה יהודית. אבל כל זה לא הועיל. לא לקח הרבה זמן להבין את העוצמה של המלכודת. בג"צים הוגשו על ימין ועל שמאל. בעיקר על שמאל. מעמד בתי הדין כורסם, מועצות דתיות חויבו לשלב רפורמים. גיור רפורמי הוכר, הסטטוס-קוו הלך ונעלם וברית ליברלים-בג"ץ פעלה בעוצמה רבה. חברי הכנסת הדתיים ניסו להלחם בנשקם הדל וחוקקו חוקים עוקפי-בג"ץ, אבל זה כבר היה אחרי הכישלון.
אני לא רוצה להתמקד בדברי על דרכי העבודה של "אחינו האויבים לדרכנו", כיוון שיכול מישהו לחלוק על קטע זה או אחר, והוא לא העיקר. אני כותב את הדברים כדי שנבין כי אם אלה שנאבקים בך חושבים "חשיבה אסטרטגית" ומתכננים לטווח ארוך – אתה לא יכול להיאבק בשליפות מהמותן.
לא מדובר כאן רק על ארץ-ישראל, מדובר על כל המאבקים הציבוריים, מדובר גם על היעדים שאינם כרוכים במאבקים, מדובר על מערכות חינוך, מדובר על היחס לציבור חילוני, מדובר על יעדים לאומיים. ברור שיש הרבה אנשים שחושבים לטווח ארוך, אבל הם פועלים באופן אישי או קבוצתי. לא מערכתי.
אם אנחנו רוצים להשתלב בהנהגה ולא לצעוק אחרי מעשה; אם אנחנו רוצים לעצור מהלכים ולא להסתפק בעיכוב זמני של מהלך שלילי, אנחנו חייבים לחשוב חשיבה אסטרטגית – הנהגה לזמן ארוך, חשיבה ארוכת טווח, הפקת לקחים וכד'.
אבל מחשבה לבדה לא מספיקה. צריכים לשלב גם את עולם המעשה.
יד מכוונת או ראש מכוון?
הדברים הללו הם לא "גילוי אמריקה", הם לא זרים לחשיבה שלנו. הבעיה היא שכל גוף, חכם ככל שיהיה, לא יוכל להפעיל את חשיבתו ההגיונית והחכמה אם לא יהיה לו כלים, וכאן נמצא מקום חרפתנו.
כל ההישגים ופריצות הדרך של הציבור הדתי-לאומי – כולם-כולם לא באו מההנהגה הפוליטית שלנו. לא ההתיישבות ביש"ע ולא המהפכה החינוכית. שום דבר משמעותי לא צמח מהפוליטיקה שהולכת לדעת עצמה. שום דבר לא צמח מהם, לא בזמנו של הרב נריה זצ"ל וגם לא בזמננו. לא ערוץ-7 שפתח את הדרך לכל "ערוצי קודש", ולא עלוני פרשת-השבוע, שהפכו כלי תקשורת עיקרי לציבור הדתי-לאומי. הכול מהשטח.
הפוליטיקאים, שהם בעלי הכוח וההשפעה, לא פעלו על-פי היעדים לטווח ארוך. הם בדרך-כלל נגררו באיחור גדול ובקול ענות חלושה אחרי מובילי המהלכים מהשטח. אפילו במאבק על גוש-קטיף הם במקרה הטוב אולי לא הפריעו, אבל בוודאי לא היו בראש המהלך שהיה אמור לעצור את האסון הנורא הזה.
זה לא בגלל שהפוליטיקאים נחונו בחשיבה קצרה. זה בגלל שאנשים שנחונו בחשיבה ארוכת טווח לא משפיעים עליהם. לגוף החשיבה האסטרטגי חייב להיות חיבור הכרחי לכוח המעשי, לכוח ביצועי. לחברי כנסת שנשמעים לו ולא לצו השעה הפופוליסטי. לא ללחץ אנשי התקשורת.
למעשה
אם אנחנו רוצים לקרוא את המאמר הזה ולהפטיר איזה מלה של הסכמה, חבל על המאמץ של הכתיבה שלו. המסקנה שלו תגרום לכם ייאוש ועגמת נפש. אבל אם אתם רוצים להצטרף לגוף מאורגן שבראשו יעמדו האנשים המתאימים ביותר לחשיבה ארוכה, שבראש הכוח המבצע שלו יימצאו אנשים שפועלים על-פי החשיבה הנכונה, אתם מוזמנים להצטרף לכוח פעולה.
זאת לא בעיה של ארגון. זאת בעיקר בעיה של אחריות ובגרות ציבורית.
האם הגענו לזה?
האם אתה בפנים?
אם כן, כתוב חזרה!
שלום בין דורות
ניתן להביא לפרשנות הזו מקורות רבים, אם כי היא מובנת מאליה וכמעט היה אפשר לומר עליה "סברא היא. למה לי קרא?". ובכל זאת מקור אחד מתורת הרמז ששמעתי פעם מהרב שמואל יניב שליט"א הוא על המלה "שלום", שמופיעה בתורה בפעם הראשונה בפסוק המדבר על המשכיות. המלה הזאת מופיעה בתנ"ך 376 פעמים. בפסוק ה-376 מתחילת התורה. מיותר להזכיר שהגימטרייא של המילה שלום היא 376. בקיצור, זה בוודאי לא מקרי.
המקום שבו מופיעה המלה שלום בפעם הראשונה הוא כמובן ב"ברית בין הבתרים". זהו מקום טבעי למלה כל כך חשובה להופיע לראשונה. שם נאמר לאברהם "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה". השאלה על הפסוק הזה צועקת מאליה. רש"י כמובן מביאה: "אביו עובד עבודה זרה. והוא מבשרו שיבא אליו? למדך שעשה תרח תשובה!".
הבשורה השנייה לאברהם אבינו היא קצת נסתרת, אבל גם אותה מביא רש"י. מה גנוז במלים "תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה"? ה"שֵׂיבָה הטוֹבָה" שעליה מתבשר אברהם אבינו היא "שיעשה ישמעאל תשובה בימיו וכו'". במלים אחרות, לימד אותנו רש"י כי המשמעות של המלה "שלום" במקום הראשון בתורה הוא שלום גם עם הדור הקודם וגם עם הדור הבא. לא רק שלום עם הסביבה בדורנו.
הוויכוח בין ישעיהו לחזקיהו בראי הדורות
כך גם נוהגים לפרש את הוויכוח שהיה בין ישעיהו לחזקיהו.
"בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו: כה אמר ה' צבאות, צו לביתך, כי מת אתה, ולא תחיה" וגו'. מהי "כי מת אתה, ולא תחיה"? "מת אתה" – בעולם הזה, ו"לא תחיה" – לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש, דנפקי מנאי בנין דלא מעלי אמר ליה, בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת, אבעי לך למעבד! ומה דניחא קמי קודשא בריך הוא, לעביד".
המשך הסיפור ידוע. הבת של ישעיהו הנביא התחתנה עם חזקיהו המלך. זה המלך שבימיו למדו תורה בהמון. שלא נמצא בימיו אדם אחד שהוא עם-הארץ, מגבת ועד אנטיפרס. מהמלך הזה ומהבת של ישעיהו נולד מנשה המלך שעשה הרע בעיני ה'. לא סתם עבד עבודה זרה. הוא חיפש ומצא את המקום המקודש ביותר בעם ישראל – בית המקדש – ובתוכו, בקודש הקודשים, הוא בחר להעמיד את העבודה זרה שלו. המלך הרע הזה הצליח כל כך חזק להשריש את רשעותו כיוון שהוא מלך 55 שנים!!
לכאורה צדק חזקיהו. למרות שהוא לא היה נביא, הוא ראה ברוח קודשו שייצא ממנו בן רשע. אבל צדקתו של חזקיהו היא רק לכאורה. ראייתו של ישעיהו הנביא הרבה יותר נכונה, כי היא הרבה יותר רחוקה. ישעיהו מבין שלמען עשרות השנים הקרובות עלול חזקיהו המלך להקריב את כל העתיד של כל עם ישראל. הוא עלול להקריב את מלכות בית דוד שתיפסק. הוא מקריב את מלך המשיח שלא יוכל להיוולד אם חזקיהו יכבוש את מעיינו ולא יתחתן ויוליד בנים.
התועלת בגירוש גוש קטיף – לדברי ראש השב"כ
כל אחד יכול להצביע על קוצר החשיבה שעמדה בגירוש תושבי גוש-קטיף מבחינה ביטחונית, כלכלית וכו'. הרווח הביטחוני איננו, הפסד הכלכלי הוא ישנו והוא גדול. זוהי חשיבה קצרת טווח לכל הדעות.
אינני רוצה לומר שכל המהלך היה חלק של מחשבה ארוכת טווח אחרת, אבל אי-אפשר שלא לשמוע את הכרזתו של ראש השב"כ היוצא, אחד ממנהיגי מפלגת קדימה היום. הוא טוען היום, אולי בחכמה שאחרי מעשה, שהמהלך הזה מצטרף לשורת מהלכים שנועדו לקבוע את דמות החברה הישראלית. מהלכים שנועדו לשים אותך, הקורא, במקומך הטבעי. לא לתת לחברה הדתית-לאומית להשפיע על החברה הישראלית יותר ממשקלך המספרי.
האם דבריו הם "חכמה של אחרי מעשה"?
** מתוך חוברת קומי אורי