יחיד, חברה ומדינה

נקודות המבט של ספרי בראשית ושמות

אנו נמצאים השבוע על קו התפר שבין ספר בראשית לספר שמות. יותר מכל דבר אחר, המעבר מבראשית לשמות מהווה החלפה של נקודת מבט, יותר מאשר תוכן כזה או אחר. ספר בראשית כולו מסופר מתוך נקודת המבט המשפחתית; דומה כי הוא מכיל בתוכו כמעט את כל הסיטואציות והקונפליקטים המשפחתיים האפשריים. ספר שמות, לעומת זאת, מתואר מתוך נקודת המבט של הישות הלאומית.

המעבר הפרדיגמטי[1] הזה בין שני הספרים, משתקף היטב כבר עם פתיחתו של הספר. פיסקת הפתיחה של הספר היא פירוט של רשימת היורדים למצרים; הנקודה המפתיעה היא, שרשימה כמעט זהה מופיעה כבר בספר בראשית (פרק מו). במבט ראשון, ההחלטה לפתוח ספר בתורה ברשימת שמות יבשה, שנוסף על חוסר הענין שהיא מעוררת, היא גם שיכתוב כמעט מדוייק של רשימה שכבר הופיעה קודם לכן, נראת תמוהה ביותר.

אך מבט מעמיק יותר מלמד, שהפתיחה הזו משקפת באופן החד ביותר את מהותו של המעבר בין שני הספרים, ואת הבשורה של ספר שמות: נקודת המבט הלאומית והציבורית, מחליפה את נקודת המבט האישית והמשפחתית. אכן, אותה רשימת אנשים מופיעה עם סיומו של ספר בראשית, ומיד בפתיחתו של ספר שמות; אך הרשימה של בראשית היא רשימה של משפחה גדולה יורדת למצרים; ואילו הרשימה של שמות כבר משקפת את הגרעין הראשוני של האומה הישראלית המתגבשת.

היחס בין המימד המשפחתי למימד הלאומי

לא דבר ריק הוא ששני הספרים הראשונים בתורה סובבים סביב שני הצירים הללו: הציר האישי-משפחתי שלו מוקדש ספר בראשית, והציר הלאומי-ציבורי שמאפיין את ספר שמות. שהרי שני המימדים הללו הם שני מרכיבי יסוד - ושמא נאמר אף: שני מרכיבי היסוד - של עולמנו הרוחני והדתי. אך מלבד מרכזיותם של שני המימדים הללו בעולמנו, נראה שניתן להפיק מספרי בראשית ושמות שני מסרים נוספים ביחס אליהם:

מחד, הקיום האישי והמשפחתי קודם לקיום הלאומי. הספירה המשפחתית היא יותר ראשונית ויותר יסודית לחיי אדם, ויתכן שבסופו של דבר היא גם חשובה יותר מבחינה ערכית ודתית; העובדה היא כי רק לאחר שמשפחת אברהם התייצבה והתבססה - תהליך שנמשך שלושה דורות - ניתן היה לעבור לספר שמות, ולהתחיל לגבש את עם ישראל כיחידה לאומית, שמתפקדת במישור ההיסטורי.

מצד שני, החזון של הקיום הלאומי מלווה את אברהם ומשפחתו מן הרגע הראשון. אברהם נבחר כדי לממש את החזון הזה, והוא זה שעומד ברקע של כל שלבי ההתפתחות של המשפחה, על המתחים והיריבויות שהיא עוברת, לאורך כל הדרך.

עירוב פרשיות

הקיום האישי והקיום הלאומי - גם אם לכל אחד מהם חשיבות ומעמד בפני עצמו - שזורים ומעורבים זה בזה. בסופו של דבר, המבנה הבסיסי של משפחת יעקב - בדמות שנים עשר השבטים - ממשיך ללוות את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלו (ולפחות עד חורבן בית ראשון).

לדברים הללו ישנה גם השלכה אקטואלית. אנו חיים בעידן שבו זוכה עם ישראל לקיום לאומי ריבוני במדינתו העצמאית. העובדה הזו מחייבת אותנו לתת משנה חשיבות לנקודת המבט הלאומית-ציבורית ביחס לכל החלטה או עמדה שאנו נוקטים בה הן בחיינו האישיים, והן ברמה הפוליטית והציבורית.

אך יש לכך גם צד שני: בתקופה האחרונה חווינו חויה קשה שבמהלכה חייהם הפרטיים של אלפי משפחות נפגעו באורח אנוש וכנראה חסר תקנה, וזאת לשם ביצוע החלטה שנועדה/התיימרה לשרת את טובת האומה.

קו הגבול שבין האינטרס הפרטי והציבורי, ומידת הלגיטמיות שיש לאחד לחדור לתחומו של השני, הן שאלות עדינות ומורכבות, שלא באנו כלל להכריע בהן. מה שצריך להיות ברור הוא הערך והחשיבות, וממילא הרגישות שנדרשת ביחס לכל אחד מן המימדים הללו.