תן לחיות
לפעמים בפירוש, לפעמים ברמז, שוב ושוב אנחנו נתקלים בהסכם-שתיקה מקובל: "חיה ותן לחיות". לא תמיד אומרים את זה ככה, אבל אינספור פעמים משדרים לנו אנשים, מפלגות, מכרים אישיים וסקטורים שלמים, שהדבר העיקרי ואולי היחיד שהם דורשים מאיתנו הוא, שניתן להם לחיות בשקט. בסיסמה הלעוסה הזו שמים הרבה פחות דגש על ה"חיה", ועיקר הכוונה היא ל"תן לחיות".
הביטוי הזה הוא לא סתם סיסמה, אלא אחד העמודים שעליהם עומד העולם המערבי המודרני. אבל חשוב לזכור, שזה לא כל העולם: בשבטים פרימיטיביים למשל, אין למשפט כזה שום משמעות; כולם צריכים להטות כתף פשוט כדי לשרוד. לא מעט תרבויות שקמו בעולם לא הכירו כלל בזכות פרטית כזו, וזה כולל את השלטון הקומוניסטי כמו את המלוכה האנגלית. גם במדינות כמו יפן, הסיסמה הזו רחוקה מלהיות מקובלת על כולם; המחוייבות והשיתוף החברתי שם נוקשים מדי. זוהי סיסמה ששייכת בעיקר לתרבות אחת מסויימת: הדמוקרטיה המערבית - שבמקרה היא גם התרבות השולטת כיום.
העקרון הדמוקרטי מחלחל לחיי היום-יום, ומגיע רחוק מאוד. לפני כמה שנים הלך תייר ישראלי עם בנו הקטן ברחוב באמריקה. הבן אכל לחמניה עם נקניקיה, ופתאום נתקעה הנקניקיה בגרונו והוא התחיל להחנק. האב, שהיה חסר אונים, הסתכל סביבו בבהלה ונדהם לראות שאף אחד מהעוברים והשבים אינו עוצר כדי לעזור או לפחות לשאול מה קרה. כך נמשך הדבר שניות ארוכות, עד שלבסוף ניגש מישהו שראה בטלויזיה איך מבצעים "אחיזת היימליך", וגרם לנקניקיה לקפוץ החוצה.
המשמעות המעשית והמיידית של העקרון "חיה ותן לחיות" היא: חוסר התחשבות. אין זה מענייני לתחוב את אפי לחייו של האחר, ובעצם - לא ממש אכפת לי אם הוא עדיין חי ומה מצבו.
תקשורת עויינת
לשם הדגשת העניין, כדאי להתיחס לעקרון יסודי אחר של התרבות הדמוקרטית: "זכות הציבור לדעת". הטיעון הזה משמש בעיקר עיתונאים ואנשי תקשורת, ומטרתו להתיר להם לפרסם כל דבר: שחיתויות, פרטים אינטימיים, סודות מדינה - כל דבר שהשתיקה יפה לו. מעניין, שאף פעם לא משתמשים בעקרון הזה למטרה חיובית; "זכות הציבור לדעת" היא תמיד הזכות לדעת את פגמיו של האחר.
בקלות אפשר לראות את האבסורד: מצד אחד, הדמוקרטיה ממש נלחמת כדי לאפשר לכל אחד לחיות את חייו ללא הפרעה. מצד שני, התקשורת הדמוקרטית בנויה על חשיפת סודות, וחדירה לחיי הפרט עד כדי רצח אופי.
שני העקרונות האלה, יוצרים חברה דמוקרטית-עד-שחיתות. אחד מהם הוא עקרון ציבורי, והשני - פרטי. בחיי הפרט, החברה שלנו מעודדת לסגירות; אני לא צריך לדעת מה פלוני עושה בביתו, מה הבעיות שיש לו עם אשתו, ואם הוא אונס את הבנות שלו. זו לא אחריותי. לאידך, מבחינה ציבורית, כשיתפרסם בעיתון מה הוא עושה - אני אתעניין מאוד (כמו כולם). כלומר: אין לי שום מחוייבות כלפי האחר, אבל יש לי את מלוא הזכות לדעת עליו הכל. זהו פרצופה של התרבות הדמוקרטית.
עולם הפוך
באופן טבעי, התרבות השלטת מפיצה את רעיונותיה בעולם; ככה זה היום, וכך זה תמיד היה. המדינות הקטנות מושפעות מן המעצמות הגדולות, והן קולטות לתוכן את עיקרי התרבות שלהן. זה גם מה שקורה לנו היום במדינת ישראל, כפי שאפשר לראות בכל פינה במרכז העיר ובכל ערוץ בטלויזיה.
כאן העניין מתחיל להסתבך; כשלחברה הקטנה, המושפעת, יש תרבות משלה - לא יתכן שלא יקרו התנגשויות. תרבות היא מערכת חיים שלמה, ולכן אין שתי תרבויות זהות לחלוטין. ביחס למבנה החברתי שתואר לעיל, יש התנגשות ברורה וחזיתית בין שתי תרבויות: הדמוקרטית והיהודית.
כאמור, אחת מהנחות היסוד של הדמוקרטיה היא, שכל עוד האחר לא מפריע לך - אין לך זכות להיכנס לחייו. היהדות לעומת זאת, קובעת ש"כל ישראל ערבים זה לזה". כלומר - יש מחוייבות הדדית; מצבו של האחר והתנהגותו הם גם העסק שלי. בניגוד בולט ל"חיה ותן לחיות" המערבי, מחייבת היהדות כל יהודי לדאוג ליהודי אחר, להתחשב בו ולהרגיש כלפיו אחוה ושותפות.
גם העקרון הדמוקרטי השני - "זכות הציבור לדעת" - סותר עיקרים ביהדות. הלכות לשון-הרע, הוצאת שם רע ורכילות מתארות מציאות חברתית בערך כזו: הסיבה היחידה לפרסם את חסרונותיו של מישהו, היא אם יש בכך תועלת. אם אין לאף אחד צורך לדעת - אין לך זכות לפרסם.
היהדות דורשת מאיתנו להתחשב אחד בשני, להתעניין במצבו של האחר ולדאוג לו. אסור לנו לשבת בבית כשלמישהו אחר כואב. כל עוד חסר למישהו משהו - אפילו אם הוא עצמו לא יודע את זה - יש לנו אחריות. מצד שני, לפי היהדות אסור לנו לחפש חסרונות של אחרים - ובטח שלא לפרסם אותם.
פירושו של דבר, שהיהדות מתארת עולם מתוקן, שהוא שונה לחלוטין מהעולם שבו אנחנו חיים היום. כשאנחנו שואפים לחיות חיים יהודיים אמיתיים, אנחנו צריכים לעקור מתוכנו - ואין מי שאין בו - הרבה עקרונות מעוותים תוצרת חוץ. בשביל להגשים את האידיאל הזה, ולהקים חברה יהודית אמיתית, אנחנו באמת צריכים להפוך את העולם.