מי נתן לך את הרשות לגזול את המשאב החשוב ביותר הקיים בעולמנו? מדוע אתה מייחס חשיבות כל כך מועטה לאוצר אותו מחזיק כל אדם בידיו? כיצד אתה מתיר לעצמך לזלזל במה שיקר כל כך? איך ייתכן שדבר שלא ניתן להשיבו בשום דרך הפך לעניין שאדם דש בעקבו וכלל אינו חש שהוא גורם נזק כה גדול?. מדובר בדבר מה חמקמק ובלתי נתפש, במה שלא ניתן למשש אותו אך הוא שרוי בכל מקום, בתחום שאין עליו עבירה "רשמית" אולם הוא שייך לעניינים המרכזיים ביותר – הזמן.
נורמת החיים שהשתלטה עלינו זקוקה לניתוח דחוף ולהצלה. אנו מתירים לעצמנו לקבוע פגישה בשעה מסוימת אך לא מתכוונים מלכתחילה בכלל לעמוד בזמן שאנו עצמנו הצענו, להזמין את קרובינו וידידינו לאירועים ללא שום כוונה לממש את ההזמנה בזמן הנתון (גם לאחר הוספת הזמן הידוע לכל), לתכנן סדר יום של כינוס ללא שום יכולת תיאורטית לקיימו ועוד ועוד. זהו נוהג נפסד ומגונה, בו אנו גוזלים מאנשים את מה שצריך להיותה דבר היקר ביותר הקיים בעולם – הזמן. מי קבע שישיבת מורים לא יכולה להתחיל בזמן? מדוע אמצנו את הנוהג הנפסד שיום עיון אינו מתוכנן כראוי? מדוע אמירת "בעזרת ד'" לאחר קביעת המועד מהווה בדרך כלל תפילת שווא ללא כוונת המתפלל לקיים אותה, ולא אמירה של אדם הנוטל אחריות על חייו וקובע את מהלכם?
בשעה שאדם עושה זאת הוא פוגע שני מעגלים. המעגל הראשון הוא הזולת. מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך - הוא יסוד התורה כולה. עליך שנוא לבזבז את זמנך בהמתנה, בהתמרחות, תחת תחושת זלזול עמוק בך – ועל כן יסוד המוסר הוא לא לעשות זאת לחברך. אתה מקפיד שלא לגעת בפרוטה של חברך שלא כדין, ובד בבד אתה מתיר לעצמך לפגוע בחייו ולקצר אותם, ועל כן אינך יכול לטעון לנקיות ידיים בשעה שאתה עושה את סיכום יומך. חובה מוטלת עליך לאפשר לשני לבחור מה לעשות בזמנו, ולא להציג בפניו מצגת שווא הגורמת לו לדחות ולבטל עניינים החשובים לו, בשל רצונו הטוב לפעול עמך ביחד. אם בעל שררה אתה, הדברים חשובים כפל כפליים – הציווי על בעל שררה "לבלתי רום לבבו מאחיו" אינו נוגע למלך בלבד, כי אם לכל המחזיק עוצמה בידו, ועל כן רגישותו לזמנו של מי שזקוק לו צריכה להיות גדולה ביותר.
המעגל השני הוא עצמך. אתה משחית את מידת האמת שבך. נצטווינו בתורה "צדק צדק תרדוף" – שיהא הן שלך הן ולאו שלך לאו. דבריו של אדם צריכים להיות כיתד נאמן, וביטוי לצלם אלוקים שבו, ואתה אינך מייחס למילים שלך את החשיבות הראויה, וגורם לביטול היחס הנכון אליהם. מעבר לכך, אתה עצמך מתרגל להתייחס שלא ברצינות למה שאתה עושה – זלזול בזמן הוא תרבות חיים המקרינה על עצמך התמסרות לגורמים אחרים שיוליכו את חייך, ולא שליטה בהם.
כמו כל מידה טובה צריך כמובן להיזהר שלא תהפוך לקנאות ממארת. אמת הדבר שיש גם פקקים ותקלות בלתי צפויות – אל תהיה קנאי וזועם אם אלה עכבו את השני. מעבר לכך, החובה להתייחס לזמן בכבוד אין משמעה שאין לבך פתוח לאחר, ואתה רוכש לעצמך את המנהג המגונה לומר "אין לי זמן" כאשר מדובר בדברים טובים וחשובים. לכל אדם יש זמן, ושאלת השאלות היא מה הוא עושה עם זמן זה. התביעה לעמוד בזמנים לא נועדה להפוך את חייו של האדם למשטר צבאי, בו אין לבו פתוח להקדשת זמן לאחר, ולעיסוק בעניינים שהשעה צריכה להם. להפך, היא נועדה לפנות את זמנו של האדם מהמתנה והתמרחות, כדי שיוכל לעשות בזמן זה את הדברים הראויים – הצדק והחסד, ההאזנה והלימוד, המימוש והעשייה. אל תגזול את זמנו של האחר ואל תזלזל בו, וסופו של דבר יהיה לא רק בכך שה"אחר" יתייחס בכבוד לזמנך, אלא שאף אתה תלמד את מעלת הזמן.