1. הקדמה
בשבועות האחרונים עלתה לכותרות פרשת הפיאות המיוצרות משערם של עובדי אלילים בהודו. חלק גדול מהשיער המיובא מהודו לשם ייצור פאות (המהווה אחוז ניכר מכלל השער הטבעי הנמכר בעולם) נגזז במהלך טקס פולחני עבור אחד האלילים מדת ההינדואיזם, הדת הדומיננטית בהודו. מרבית שיער זה נגזז במקדש "טירופאטי", אליו מגיעים עשרות אלפי מאמינים בכל יום, ונדחקים בתורים במשך שעות רבות, רק כדי להתייצב לשניות ספורות בתוככי המקדש, מול צלם האליל "וישנו", אשר ע"פ אמונתם ממלא כל בקשה הנישאת בפניו. יותר מטון שיער נאסף בכל יום ונמכר לשווקים בעולם.

למרגלות מקדש ע"ז זה, מצוי בית התגלחת, בו עובדים מאות ספרים (שאינם כמרים) המגלחים את שיער כל המאמינים לפני עלייתם לביקור האליל. במהלך טקס התגלחת נושאים המסתפרים תפילה, ומקריבים את שערם לאליל. הגילוח עצמו לא נעשה בפני האליל, אלא שלאחריו הולכים המאמינים מרחק רב עד שמגיעים אליו להתפלל. בתוך בית התגלחת עצמו אין אלילים למעט אליל המצוי בחדר פולחן קטן, ופסל גדול המצוי בצידו החיצון של הבית. מקצת מהמאמינים לוקחים מעט משערם ומניחים ישירות לפני האליל, אך מרבית השיער נאסף ישירות מבית התגלחת.

לאור העובדות הנ"ל, יש לעיין בדינן של הפיאות הנעשות משיער זה. "אמר רב גידל וכו': מנין לתקרובת עבודת כוכבים שאין לה בטילה עולמית? שנאמר: ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת אין לו בטילה לעולם, אף תקרובת עבודת כוכבים אין לה בטילה לעולם" (ע"ז נ.). תקרובת ע"ז חמורה יותר מכל שאר סוגי ע"ז, וכ"פ השו"ע (יו"ד קל"ט, ב') :"אליל ...של עובד כוכבים ותשמישיה ונויה יש להם ביטול ותקרובתה אין לה ביטול". הטעם לחומרת תקרובת מופיע בט"ז (שם סק"ד) והוא כיוון שאליל ונויו, עבודתו תלויה בשלמותו, הרי כאשר נשבר או נפסל, בטלה ממנו מחשבת ע"ז. לעו"ז, תקרובת חשיבותה אפילו במשהו, כיוון שניתן להקריב לאליל דבר מועט ביותר ולפיכך גם אם נפסל – לא בטלה חשיבותו.

לפיכך, אם אכן יש לשיער דין זה של תקרובת, הרי שאין לו ביטול עולמית ואסור ליהנות מכל דבר המיוצר משיער זה. אלא שיש לעיין האם נכנס השיער המגולח לגדר דין תקרובת ע"ז.

על מנת שדבר מה יחשב כתקרובת ע"ז, עליו לעמוד באחד משני קריטריונים מרכזיים :

א. "כעין פנים "- דבר שכיוצא בו קרב ע"ז המזבח.

ב. "כעין זריקה המשתברת" - דבר שעבודתו דומה לעבודת המזבח.

2. כעין פנים

" מָצָא בְרֹאשׁוֹ מָעוֹת, כְּסוּת אוֹ כֵלִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. פָּרְכִּילֵי עֲנָבִים וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים וְיֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אָסוּר" (משנה ע"ז, ד',ב'). כל דבר שכמותו קרב על המזבח, נאסר מדין תקרובת אפילו ע"י הנחתו בלבד לפני האליל. כך פסק גם השו"ע (יו"ד, קל"ט ג') :" ותקרובת כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח כמו כל מימי מאכל כגון בשר שמנים וסלתות מים ומלח אם הניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר" . מאחר ואין כל קרבן של שערות שקרב ע"ג המזבח, לפיכך כל שיער, גם אם מוקרב לע"ז, אין בו גדר של תקרובת ואינו נאסר מצד זה.

אלא שמצינו ברמב"ם (הל' עכו"ם ז' ט"ז ע"פ הגמ' ע"ז נא:), שדבר שמונח ממש לפני הע"ז נאסר גם אם לא קרב כמותו ע"ג המזבח וז"ל :" במה דברים אמורים בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו אבל אם מצאו בפנים בין דרך כבוד בין דרך בזיון בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי כל הנמצא בפנים אסור אפילו מים ומלח". השו"ע אמנם לא פסק כרמב"ם שכתב (שם ס"ה): " כל דבר שכיוצא בו קרב לפנים אם מוצא אותו בפני אלילים או שמוצא אותו לפנים מהמחיצה הפרוסה לפניה אסור שאנו תולים שהכניסה שם לשם תקרובת ואפילו מים ומלח שאינו דרך כבוד", כלומר : רק דבר שקרב ע"ג המזבח נאסר לפניה. אלא שבב"י הזכיר דעת הרמב"ם וכתבו הב"ח והש"ך (שם סק"ג) "... ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר". אכן, ע"פ האמור לעיל, אין כל אפשרות טכנית לשים את כל כמויות השיער לפני האליל, מאחר והוא נמצא בריחוק רב, וגם אם נרצה להחמיר משום מיעוט שיער שבכל זאת מכניסים לפני האליל, הרי הב"ח והש"ך כתבו שבעל נפש יחמיר לעצמו, אבל להחמיר לאחרים ובפרט במקום הפסד מרובה, אין מקום להחמיר בכך ובפרט שחכמים נזהרו תמיד בממונם של ישראל. גם החזו"א דחה את דברי הרמב"ם המופיעים בב"י וז"ל (הל' עכו"ם נ"ו):"מש"כ ב"י דלפנים מן הקלקלין (=מחיצה של ע"ז) אסור מעות כסות וכלים משום תקרובת, תמוה מאוד, דהא לכו"ע בדבר שאינו קרב ע"ג המזבח בעינן זריקה המשתברת וע"כ אין האיסור אלא משום נוי", היינו שהאיסור הוא מצד נוי ולא מצד תקרובת.

גם מהגמ' (ע"ז נ.) משמע שאבני מרקוליס (אבנים שזורקים על ע"ז זו והם תקרובתה) אשר חיפו בהן דרכים בטלות מן הטעם הנ"ל אע"פ שמוקרבות האבנים לפניה ממש. נראה שיש לדמות את הנד"ד למה שכתבו התוס' (שם ד"ה בעינן):"נרות של שעוה שמביאין דורון לעבודת כוכבים ומדליקין בפניהם ושמכיבן הכומר מכרם או נתנם לישראל מותר בהנאה ממה נפשך אי תקרובת עבודת כוכבים הוי אפי' ביטול לא צריך ומותר בלא ביטול דלא דמי לתקרובת מזבח ובתקרובת שאינו כעין פנים לא בעי ביטול... וחתיכות של שעוה שנותנין נמי לעבודת כוכבים מותרות דאפילו נוי ליכא ותקרובת כעין פנים ליכא ואין הקדש לעבודת כוכבים ולא צריכין ביטול" וכ"פ השו"ע (שם ט'-י'). היוצא מכך שגם אם נאמר שמובאות השערות בתור דורון לע"ז, אין להם לא דין תקרובת ולא דין נוי (ואף לו היה דין נוי, היה האיסור בטל מטעם שמכרום). עוד כתבו שם התוס' : "ככרות שמבאין דורון מותרין שהרי אין מביאין לעבודת כוכבים כי אם לשמשים ולכומרים ותקרובת עבודת כוכבים לא הוו שאין דרכן להאכיל לעבודת כוכבים כדורות ראשונים כך נראה לר"י". גם בנד"ד ע"פ עדויות רבות, אין השיער מובא לפני הע"ז אשר אינה חפצה בכך אלא מהווה תעשיה שלמה המממנת את כל הכמרים ומקדשי האליל.

יתרה מכך, כל תקרובת שנלקחה רגע לפני שהקריבוה, אין לה דין תקרובת כדכתב השו"ע (שם ו' ומקור הדין במשנה ע"ז ב' ג') :"מה שרואין שמכניסין אותו לאלילים של עובד כוכבים ועדיין לא נכנס מותר שעדיין לא נעשה תקרובת". ומאחר שכאמור מרבית השיער נלקח מבית התגלחת לפני שמוכנס לאליל אין לו כל דין של תקרובת.

3. כעין זריקה המשתברת

"אמר רב יהודה אמר רב : עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה - חייב , זרק מקל בפניה – פטור. אמר ליה אביי לרבא : מאי שנא שבר דהוה ליה כעין זביחה זרק נמי הוה ליה כעין זריקה אמר ליה בעינא זריקה משתברת" (גמ' ע"ז, נ:). כל דבר שאינו "כעין פנים" המוקרב לע"ז אשר (1) מוקרב בדרך שכמותה עובדים במזבח (2) והדבר המוקרב הינו דבר שדרכו לשמש לע"ז זו (גם אם עובדים לה בו בדרך אחרת), נאסר מדין תקרובת וכ"פ השו"ע (שם) :"אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר אלא א"כ (1) עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת (2) והוא דרך לעובדה באותו דבר אע"פ שאין דרך לעובדה בזה הענין. כיצד ? אליל שעובדים אותה שמקשקשים לפניה במקל ושיבר מקל לפניה נאסר מפני ששבירת המקל דומה לזביחה,

אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל ושיבר מקל לפניה אינו חייב ולא נאסר , ואם עבדה בקשקוש מקלו והוא דרך עבודתה חייב ולא נאסר".

גם אם נבוא לומר שדרך ע"ז זו בהקרבת השיער (למרות שיש רבים המעידים שאין גזיזת השיער חלק מהעבודה עצמה אלא רק הכנה, ואין כל צורך לאליל בשיער ולכן אין לזה דין תקרובת כדכתב הרשב"א בחידושיו [ע"ז נ"ב:] " שאינה נקרא תקרובת אלא דבר שאוחזין בחוקי הע"ז שלהן שהיא חפצה בכך בזריקתן לפניה או בהעמדתן לפניה, כגון אבני המרקוליס שיש בחוקי המרקוליס שהיא חפצה בתקרובת זריקת האבנים"), אין ההנחה של השיער אוסרתו כיוון שבדבר שאינו "כעין פנים" צריך עבודה כעין עבודות המזבח ואין הנחה בלבד מספיקה לאוסרו. עבודת גזיזה לא קיימת במזבח (ואין דומה גזיזה לשבירת מקל, ששבירת מקל דומה דומה לזביחה שהיא כשבירת המרפקת [כדכתב רש"י שם], היינו ביטול חיותו של המקל ואילו גזיזה לא מבטלת חיות אלא קוצצת דבר שעתיד לצמוח מחדש) ולכן אינו נאסר כפי שעבודה שמקשקשים לפניה במקל, אין המקל נאסר שאין עבודה כזו במזבח ואין המקל "כעין פנים".

ישנה עבודה במקדש הקשורה בגילוח שערות, אמנם עבודה זו אסורה בפירוש בפנים בגלל היותה בזויה, וכ"כ הרמב"ם (הלכות נזירות ח'): " והיכן מגלח שערו בעזרת הנשים בלשכת הנזירים שהיתה שם בקרן מזרחית דרומית ושם מבשלין את שלמיהן ומשליכין שערן לאש ... ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוח שנאמר פתח אהל מועד לא שיגלח כנגד הפתח שזה בזיון מקדש".

היוצא מכל הנ"ל שמעיקר הדין, אין לשיער זה גדר תקרובת מאחר שאינו "כעין פנים" ואין בו עבודה "כעין זריקה המשתברת". לפיכך, לאחר שנמכר השיער, פקע ממנו שם ע"ז. ברם, אף אם לא נסתפק בכך ונטען שיש בשיער זה חשש תקרובת ע"ז, עדיין יש לעיין בגדר איסור הנאה מתקרובת ע"ז.

4. הנאה מתקרובת ע"ז

שיטת בעלי התוספות (ב"ק ע"ב:) שאיסור הנאה מתקרובת ע"ז חומרתו מדרבנן בניגוד לאיסור אכילה שחומרתו דאורייתא וז"ל:"…ומיהו יש לדחות דתקרובת ע"ז אפי' לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן …ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא... וי"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש ולא להנאה". ברם, שיטת הרמב"ם שכל הנאה מתקרובת איסורה מדאורייתא שכתב (הלכות עכו"ם פ"ז ה"ב):"עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה ...אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים ...". עכ"פ, לשיטת התוס' ודעימיה, יוצא שאיסור הנאה כמו בנד"ד הוא איסור מדרבנן, ומאחר שכן בכל ספק נקטינן לקולא ע"פ הכלל שספק דרבנן להקל וא"כ גם אם חלק מהשיער אכן הוקרב ממש לפני הע"ז וגם אם נחשוש לדברי הב"ח והש"ך לעיל, עדיין י"ל שהשיער הנמצא לפנינו הוא ספק תקרובת ולכן יהיה מותר. אכן במחלוקת הנ"ל כבר הכריע התבואות שור (ד' ס"ק י"ז) להקל כתוס' בכל מקום הפסד מרובה וז"ל : "...וכן נ"ל לדינא להקל בזה"ז בהנאה בהפסד מרובה, דהא מקלינן בכמה קולות לענין ע"ז ויין נסך כמבואר בהלכותיהן מטעם גוים בזה"ז לאו עע"ז הן...". א"כ, בנד"ד כאשר המדובר בפיאה שכבר נקנתה, יש כאן הפסד מרובה ויש להקל כשיטת התוס'.

5. עבודה זרה בזמן הזה

כפי שהזכיר התבואות שור, בזמן הזה ישנן מספר קולות בדיני ע"ז, מאחר ועובדי ע"ז בזמן הזה אינם בקיאים בע"ז וז"ל הרמב"ם (פיה"מ חולין א' א') : "לפי שהעובדי עכו"ם נחלקים לב' חלקים האחד מהן היודעין לעשות אותה ר"ל להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתם להוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא, וזאת עבודת כוכבים ממש, והחלק השני הן העובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד, וכן הם רוב עובדי כוכבים, והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים הענין בלשון הזה עובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי כוכבים הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם, ועל אלו אמר שחיטתן מטמא במשא בלבד ואינו אסור בהנאה". ע"פ שיטה זו פסק הרמ"א להקל בדין יין שנגע בו עכו"ם וז"ל (שו"ע יו"ד קכ"ג א') :"ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים י"א דמגע עובד כוכבים ביין שלנו אינו אסור בהנאה רק בשתייה". היינו שהרמ"א מיקל באיסור הנאה מע"ז בזמן הזה ע"פ שיטת הרמב"ם. עוד י"ל שהרמ"א מחלק בין איסור הנאה לאיסור אכילה, ע"פ מה שראינו לעיל בתוספות שאיסור הנאה מהתקרובת הוא איסור דרבנן, ולכן בזה"ז מקילין רק באיסור הנאה משום ספק דרבנן ולא באיסור אכילה. גם הש"ך פסק כרמ"א במספר מקומות והוסיף לומר שבכל מקום שהמחבר כתב שיש איסור הנאה מע"ז חולק עליו הרמ"א וסובר שבזמן הזה אין איסור אלא שסמך על כך שהגיה פעם אחת, וז"ל הש"ך (קכ"ט סק"י"ד) :"והרב לא הגיה כלום...אלא ודאי כיון שכתב הרב בעיקר דוכתא דדינא בזה"ז שרי א"כ ממילא משתמע דכל מ"ש המחבר אינו אלא לסברתו מצד הדין". היוצא מכל הנ"ל שלשיטת הרמ"א אין איסור הנאה בזמן הזה מתקרובת ע"ז ולכן, גם אם יש חשש תקרובת בפיאות, מותר ללבשן.

6. סיכום

איסורי ע"ז בכלל ותקרובת ע"ז בפרט הינם איסורים חמורים ביותר, ופשוט שעל כל אדם להתרחק מהם. על כן, כל הקונה פיאה חדשה חייבת לברר מקורה ולהדר אחר פיאה ללא שמץ מהחששות הנ"ל. אמנם, בכל הנוגע לפיאות קיימות, מותר להמשיך לחבשן, שהרי מעיקר הדין אין בשערות חשש תקרובת ע"ז וגם אם נחשוש לחששות הנזכרים לעיל, עדיין איסור הנאה מתקרובת קל יותר ובפרט בזמן הזה שאין עובדי ע"ז בקיאין כדכתב הרמב"ם ובפרט שמדובר בהפסד מרובה. נמצאנו למדים, כי החובשת פאה שנקנתה משכבר אינה צריכה להסירה ולהחליפה בפאה חדשה, אלא תמשיך לכסות בה את ראשה, כמנהג בנות ישראל הכשרות.