שאלה:
האם נכון לומר: "כל הערבים רוצחים, אין ערבים אין פיגועים? יש להרוג את כולם!"
תשובה:
אין זה נכון. הערבים אינם כולם רוצחים. יש רוצחים רבים, אך יש גם שונאים בעלמא אבל לא ירצחו, ויש גם כאלה שאינם שונאים אלא אנשים הגונים. אל תערבב, אל תשגה בהכללות כמו שאנטישמים עשו כלפינו.
נכון שאנו במצב קשה, נכון שכמעט כל יום נרצחים יהודים, נכון שאנו נתונים בלחץ נורא ועצום מאוד, ושאנו ממשיכים למסור את הנפש על ארץ ישראל, להחזיק ולחזק את שליטתנו על ארצנו. אנו לא נאבד שליטה על ארצנו. אך בל נאבד שליטה על עצמנו ובל ניפול באותה השחיתות המוסרית של הערבים.
נקמה- על ידי צה"ל- יש לה מקום. "לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים, לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו" (תהילים קמט ז-ט). אבל יש להבחין בין דם לדם, וההבחנה אינה קלה כי הם חיים מעורבבים. אך כרגע אין אנו דנים בפתרונות המעשיים, זו עבודה של צה"ל. אנו מדברים על היחס הנפשי אליהם. כמובן, אחרי שנקבע יחס נפשי, קשה להגשימו למעשה, אך קודם לבנות את היחס הנפשי.
אין לטפח רגשי נקמה כלפי כל הערבים כולם. אין זה דבר ישר ואמיתי, ולכן זה גם דבר שלא יצליח. על צה"ל לבצע פעולות נקמה כלפי מי שמגיע לו, איש איש כדרגתו. יש רוצח, עוזר לרוצח, נותן נשק לרוצח, מכין חומר נפץ לרוצח, מסית רוצח, מחביא רוצח, מעודד רוצח,- מדרגות רבות, לכל אחד יחסנו ייקבע על פי חומרת עבירתו. ושוב, איך לממש זאת בזיקת הקרב, זו סוגיה מסובכת ומורכבת, ולא תמיד ניתן הדבר. אך קודם לכל- היחס העקרוני.
יש ערבים שאינם רוצחים. הם לא רצחו מעולם והנם מסתייגים מרצח. כמובן, אינם יכולים לבטא זאת בקול רם, שמא יבולע להם. איך אנו יודעים זאת? אנו יודעים הכל. יש לנו אנשי השרות הביטחון הכללי גם שם, היודעים בדיוק מה אנשים מדברים וחושבים ומרגישים.
בודאי שיש לעמוד על נפשנו, אך אין זאת אומרת שיש לטפח אווירה כוללת של שנאה. מרן הרב קוק לא אהב זאת. הוא כתב לרב מאיר בר אילן, עורך "העברי" בשנת תרע"ב, שלש שנים אחרי מאורעות תרפ"ט: "המצב הנפשי של האיבה להערבים... הקריאות 'על האויב' כשהן באות מאורגן [=עיתון] עברי לעומת הערבים, אין קץ כמה ארס יכולות הן לחולל". הוא מזכיר את "המצבים הנאים של דרכי השלום והאחווה, שאנו פוגשים בין טובי הישוב המעשיים באמת, ובין יושבי הארץ הערבים, כמובן המעולים שבהם" (אגרות הראיה, אגרת שצח). נראה שהרב בר אילן קיבל את הערתו של מרן הרב (אגרת תיא).
כאשר תלמיד חכם הביע דעתו שיש לשכנע את הערבים שארץ ישראל שייכת לנו ולא לפעול נגדם בנשק, הגיב רבנו הרב צבי יהודה בתקיפות שיש לשכנע אותם בטנקים. לעומת זאת לא שמענו אצלנו ביטויים תדירים של שנאה לערבים.
לשכלו של אדם יש קיבולת כמעט אין סופית, אך הרגש אינו יכול לסבול חזיונות הפוכים. הוא או שמח או עצוב. במקום להתעצב מרשעות הרוצחים מבין הערבים,יותר טוב שנשמח על עם ישראל הפורח וצומח בארצו, על הגלויות שמתקבצות, על הארץ שהולכת ונבנית, על התורה שחוזרת לאכסניה שלה, על צבאנו שהולך ומתגבר,- כל אלו מכוחו של ריבונו של עולם ההולך ומחזיר שכינתו לציון.