"הגיד לך אדם מה טוב ומה ד' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך".
פעמים רבות אנו מבקשים להעמיד "אבות" להתנהגות תורנית. מה שעשה הרמב"ם לעיקרי האמונה, בשעה שניסח אותם בשלושה עשר ראשי פרקים, מה שעשו קודם לכן תנאים בשעה שחיפשו אחר הדרך הישרה שיבור לו האדם, עשו ראשונים הנביאים, בשעה שתמצתו את דרכה של תורה. הנביא מיכה, שאת דבריו אנו קוראים בהפטרת השבוע, תמצת את משמעותה העמוקה של תורת ישראל, וההליכה בדרכי ד', והעמידן על שלושה עקרונות.
ראשון לכל הוא עשיית משפט. עניינו של האדם בעולם הוא להפוך את התהו ובהו ואת החושך שעל פני תהום האינטרסים והתאוות של כל אחד לפרוץ את גבולו, לעולם מתוקן במלכות שדי. הכלי העיקרי לעשיית מהפכה זו הוא משפט הצדק. בשעה שנבחרים אנשי אמת ושונאי בצע שאינם פועלים אלא מתוך נאמנותם המוחלטת לעולמו של המשפט, הם באים עם כלי המשפט בידיהם, ומנסחים את הסדר העולמי. בשער כל עיר יהודית נמצאים שופטים ושוטרים, והם המבטיחים לכל הבא בשערי אותה עיר כי במקום הזה יש צדק, זר אינו מנושל מנכסיו, הארץ לא ניתנה לאיש הזרוע, והרוכש סחורה בעיר הזאת יכול להיות סמוך ובטוח כי המידות והמשקלות מדויקים. מבחנה של מערכת משפט המוגדרת כ"טוב" הוא בראש ובראשונה בשאלה האם היא יצרה עולם מתוקן יותר, והאם היא תיקנה את העוול שנעשה לנשים מוכות, לעובדים זרים מנושלים משכרם, לנפגעים על ידי בעלי השררה, למעוכבי השכר ולתיקון מערכת השלטון. אם נכשלה בשאלות אלו הרי שלא עמדה בתביעה העיקרית העומדת גם בפני האדם הפרטי – לכלכל את דרכיו במשפט, ביושר ובצדק.
אין המשפט חזות הכל. סכנה גדולה היא לחברה כאשר כל דרכיה מיושרים בדין בלבד. אחת הסיבות לחורבן ירושלים הייתה ההעמדה המוחלטת על המשפט בלבד, וגם כלל משפטי מרכזי כמו "שלי שלי ושלך שלך" הנכון לחלוטין על פי שורת הדין, נתפס בעיני חז"ל כמידת סדום. חברה אינה יכולה להתקיים כשאין היא מוצפת עולם של חסד. הרבה כשלו בצידי הדרכים, ואין הם יכולים לעלות משם אלמלא הושטה להם יד מלאה חסד. זכינו ב"ה לעולמות רבים של חסד – בסיוע רפואי ובבתי תמחוי, בגמחי"ם למיניהם ובמיליוני שקלים הזורמים לצדקה, בהתרמות למען הסעדת רעבים ובשרות לאומי לצמצום פערים. כל אלה נאמנים לדברי הנביא שהעמיד את עולם החסד כתשובה לשאלה "מה ד' דורש מעמך" ולדברי חז"ל כי גמילות חסדים הוא אחד היסודות עליהם עומד העולם. נרבה נא את החסד בין איש ובין רעהו, ולא ניפול במדרון חלקלק של אטימות חברתית ששיטה קפיטליסטית בדרך כלל מובילה אליו (אם כי אין זה חיוני שכך יקרה).
רק לאחר שעסק הנביא בתיקון העולם במשפט ובצדקה פנה אל בניין הקשר שבין אדם לאלוקיו. יש בכך מסר כפול – מחד גיסא חיוניות בניין הצדק החברתי כתשתית לעבודת ד', ומאידך גיסא אי-הסתפקות במבנה החברתי, ותביעה לקשור שמיים וארץ, ולדעת את ד' מצוות שבין אדם למקום ואהבת ד' ויראתו אינם תוספת תרבותית כפי שהדבר נתפש בעיני העולם החילוני, כי אם יסוד משנת התורה, הנבואה וההלכה. "והצנע" זה נתבאר בדרכים רבות על ידי פרשנים, וביניהם דברי בעל המצודות "וללכת עם אלקיך בדרכי מצוותיו בצנעה לא בפרסום רב ולהתייהר". יש המשתמשים בדבריו כדי להצדיק את רפיסותם בשמירת מצוות, מתוך "הקפדה" יתרה שלא להתייהר, אולם לא זו משמעות הדברים. עניינים אחר – הקשר שבין אדם לאלוקיו בעניינים שבין אדם למקום חייב להיות אמיץ וחזק ובלתי מתפשר, אולם זר לא יקרב אל הקודש, והוא מתחולל בעולם האמוני האינטימי, ולא בתחרות חיצונית המבססת קשר זה על בניינים חיצוניים. צניעות בעבודת ד', כמו גם צניעות כלכלית וצניעות מינית, היא פינוי החלל לכניסת עולם האמונה והדביקות באלוקים בצד האמיתי שבו, הטהור מכל זיוף ושחצנות, והנאמן למהות העולם האמוני.