ד"ר עופר מונר הוא ד"ר לפסיכולוגיה קוגניטיבית, מומחה להנדסת גורמי אנוש ואפיון חוויית משתמש, והדוקטורט שערך עסק בהפניית קשב. לדבריו, מקרים של שכחת ילדים ברכבים קורים וימשיכו לקרות, זו תוצאה בלתי נמנעת כמעט של האופן שבו עובד הזיכרון האנושי ומנגנון הקשב האנושי.
"חשוב להבין שמנגנוני קשב וזיכרון הם מנגנונים המשותפים לכולנו ללא הבדלי דת, גזע, מין או תרבות. מה שקורה בשכחה בעצם, הוא ששתי "פגימויות", בזיכרון ובקשב משתפות פעולה וגורמות ליום שהוא לא רגיל (יום שבו אתם או מישהו אחר, מחוץ לשגרה, אחראי לקחת את הילד) להראות רגיל לחלוטין.
המוח שלנו מופצץ כל היום בגירויים, ואין לנו יכולת להתמודד עם העומס הרב הזה. בגלל זה, המוח מחפש כל הזמן להפחית עומס ואז הוא "נדבק" לתבניות שהוא כבר מכיר – למשל, הדרך הרגילה לעבודה (בלי לעבור בגן).
מה שקורה הוא, שהקשב מוסט (על ידי גירוי פנימי כמו מחשבות, או חיצוני כמו שיחת טלפון), ואז המוח עובר למצב של "יום רגיל" – הדרך הרגילה לעבודה, אין ילדים באוטו, רדיו על התחנה המוכרת. לא מדובר למעשה ב"שכחה" אלא בהסטת קשב. חשוב לזכור שבמרבית מקרי השכחה באוטו (לפי מחקרים בארה"ב), התרחשו על ידי אדם שאינו המטפל הרגיל, זאת אומרת שהייתה איזושהי סטייה מהשגרה.
השכחה או הזיכרון משחקים פה תפקיד בכך שהזיכרון שלנו הוא זיכרון סיפורי, למעשה, אנחנו זוכרים את מה ש"מתיישב" עם עיבוד המידע שלנו. המוח שלנו מספר לעצמו סיפורים וזה מה שהוא זוכר בסופו של דבר. אבל הסיפור פה הוא לא הזיכרון, הוא הקשב, אז אני לא ארחיב על זה. הזכרתי את הזיכרון, רק כי כולם משוכנעים שיש פה שכחה וזה לא עניין של שכחה, זה יותר עניין של הסטה קשבית.
צילום: shutterstock
אז מה חשוב?
חשוב לזכור שזה יכול לקרות לכולנו. להורה הכי אחראי והכי אוהב בעולם זה יכול לקרות. זה הכי חשוב וזה למעשה המנגנון הכי חזק נגד התופעה. ברגע שאני אומר "הורה לא אחראי", איך אפשר לשכוח ילד", אני למעשה אומר "לי זה בחיים לא יכול לקרות".
אנחנו אומרים את הדברים האלו כדי להרחיק את עצמינו מהזוועה הזו, לא להיות חלק ממנה, לחשוב שזה רחוק מאיתנו. וזה בדיוק בדיוק הבור שאליו "נופל" הקשב שלנו, כי אם זה לא יכול לקרות לנו, אז אנחנו מרוכזים, ואוהבים. אבל האמת היא שהקשב לא עובד ככה, לא אכפת לו אם אנחנו אוהבים או לא. הקשב מסנן גירויים כל הזמן על מנת להיות יעיל יותר, אין לו סנטימנטים למה מסונן ומה לא.
מה עושים?
הכי הכי חשוב זה להגיד לעצמך: "זה יכול לקרות גם לי!!" וגם לאישה, וגם לסבתא וגם לכולם. ישנה עצה מוכרת, להניח את הטלפון במושב האחורי, זו עצה נחמדה, אבל גם טלפונים שוכחים, פשוט אנחנו שוכחים ששכחנו אותם (לא קורה עם ילדים לצערנו). גם העצות הטכנולוגיות טובות, אבל קשורות בעלויות והיתכנויות כאלו ואחרות.
העצה שלי נוגעת לאופן שבו עובד המוח. כיוון שבדרך כלל מדובר ביום לא רגיל, בואו נוסיף ליום הלא רגיל הזה עוד משתנה, אבל הפעם, כזה שקשה להתעלם ממנו.
שימו לגו בתוך הנעל
או כל דבר קטן אחר, ככה שכל פעם שתדרכו על הנעל תרגישו כאב קטן, ואז תגידו "בואנה, למה כואב לי? אה, כי הילד באוטו". זה יקרה גם בכל לחיצה על הגז או על הברקס, לא רק ביציאה מהאוטו (ששם הכאב הוא הכי חזק).
ברגע שעושים את זה, אין מצב לשכוח כי יש תזכורת תמידית. אפשר כמובן להוציא את הלגו ברגע ששמתם את הילד בגן. לגבי הטיפ, זה החלק הכי פחות חשוב בכל הפוסט, ה"טריק" הכי טוב הוא להבין שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, כן, גם לך. זה למעשה המנגנון הכי חשוב נגד התופעה, עצם הידיעה המתמדת שאנחנו מועדים לפורענות, מקטינה את הסיכון.
שיעבור קיץ נעים וחמים לכולנו.
הכותב: ד"ר עופר מונר, מנהל אקדמי של התוכנית לחוויית משתמש של לימודי חוץ והמשך של אוניברסיטת חיפה, וראש המסלול לאינטראקציית אדם-מחשב תחת תואר ראשון במדעי ההתנהגות באקדמית ת"א יפו.