הוא ישב שם מולי. נראה היה שהוא מתלבט אם לומר לי משהו או שעדיף לשתוק. בסופו של דבר בחר באפשרות הראשונה. "סליחה", אמר בהססנות, נועץ מבט בסרט הכתום הקשור על התיק שלי, "אפשר לשאול אותך משהו?"
"בבקשה", השבתי.
"אני לא אדם דתי, כמו שאתה רואה", פתח בהצהרה, כשידו מגרדת בראשו הגלוי והמילים מתגלגלות מפיו כמו תקתוק קצוב של שעון. "וגם לא ימני במיוחד", הוסיף, מנסה לבחון את הרושם שדבריו עושים עלי. "ובכל זאת מאד הערכתי את הציבור שלכם על המאבק הרציני שלו עבור מה שהוא מאמין בו. כל כך הרבה התפללתם, האמנתם, השקעתם…גם מי שלא מסכים אתכם, חייב להעריך אתכם על כל זה".
הוא המתין כמה שניות. "ובכל זאת - הפסדתם! זו עובדה. גוש קטיף פונה".
הוא כחכח בגרונו והמשיך "אתה אדם צעיר, ואני לא רוצה לקלקל לך את מה שחונכת עליו ולפגוע באמונה שלך, אבל…האם אחרי כל מה שהיה לא ראוי שתעשו עכשיו איזה חשבון נפש על צדקת הדרך שלכם?"
ואחרי שלוש שניות של מחשבה העז לשאול שאלה נוספת: "וסליחה שאני אומר, אבל האם אחרי כל מה שקרה לא איבדתם במשהו את האמונה באלוקים? כל כך התפללתם אליו וניסיתם לעשות את רצונו, והנה הוא אכזב אתכם..."
שתיקה.
מחשבות מתרוצצות במוחי.
הרגשתי שאני בוער. כל כך הרבה יש לי לומר לו. האם אפשר לקפל את הכול אל תוך מילים ספורות?
וכי מה אומר לו, שבאמת איבדנו את האמונה.
אבל לא באלוקים, חס ושלום, אלא בבני אדם!
כן. איבדנו את האמונה באנשים.
בראש ממשלה שמבטיח לבוחריו דבר אחד, ואחר כך גונב את הקולות שלהם ועושה את ההפך הגמור מכל ההבטחות.
ב"אבירי המוסר" מהשמאל שהכריזו תמיד שהם דואגים לזכויות האדם ומוכנים אילו לצאת ולהילחם כנגד מי שיעז לפנות ערבי מביתו, אך שתקו ואף עודדו גירוש של אחים יהודים והחרבת ביתם.
איבדנו את האמונה בבית המשפט שאמור לשמור על הצדק והיושר, אך רודף אזרחים שומרי חוק ושולח למאסר עד תום ההליכים ילדות בנות 14, לצד הכשרת השרץ של הפשע הגדול בתולדות המדינה.
איבדנו את האמונה בתקשורת שאמורה לסקר בהגינות את מה שקורה ולשמור על הדמוקרטיה, ובמקום זה שירתה את הרודנות ויצאה למסע של הכפשה והסתה כנגד ציבור שלם.
וזו רק ההתחלה…
אחרי כל זה אם נשאר לנו משהו להאמין בו, זה רק באלוקים.
באלוקים ובאנשי אמונה שיש אלוקים בליבם.
זהו המעוז היחיד שאפשר לסמוך עליו.
נכון. יש צורך בחשבון נפש. זה ברור.
מה היו התוצאות שלו? אינני יודע.
אך דבר אחד ברור.
עם כל הכעס והכאב ולמרות כל מה שעשו לנו, המסקנה שלו לא תהיה שמתנתקים!
למה לא?
פשוט מאד.
כי אין לנו מדינה אחרת, אין לנו צבא אחר, ואין לנו עם אחר, ועכשיו ברור יותר מתמיד עד כמה הם זקוקים לנו!
כי מי יחזיר לצה"ל את האמונה בצדקת הדרך, את אהבת המולדת ואת המוסריות אם לא אנחנו?!
האם נפקיר את הצדק והיושר ביד 'בית המשפט הנמוך לצדק'?! מי ידאג להם אם לא אנחנו?!
מי ילמד את עם ישראל שעם יהודי הוא עם ייעודי, ולא באנו לכאן בשביל להקים את 'שוויץ של המזרח התיכון', אלא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" ש"תתקן עולם במלכות שדי"?
מי יעשה את זה כל זה אם לא הנוער שהוכיח בצורה מופתית את האמת הגדולה שחונך עליה, ושהוא ורק הוא העתיד של המדינה?
מי אם לא הציבור שהראה קבל עם ועולם במאבק הטהור והאצילי שלו שהוא זה שראוי להנהיג את עם ישראל?
האם יעשו את זה מחלקי הסרטים הכחולים תמורת 22 ש"ח לשעה + החזר הוצאות נסיעה?
האם נוכל להפקיר את עתיד מדינתנו אצל אלה שבילו על חוף הים בעת שגירשו את אחיהם מביתם?
האם נוכל לסמוך על הנוער שגיבוריו הם אלילי זמר ודוגמניות שינהיג את המדינה עוד עשרים שנה?
הם בעצמם זקוקים נואשות לעזרה. צריך לרחם עליהם ולחשוב איך לעזור להם.
הציונות שאין לה אלוקים סיימה את תפקידה. אין לה עוד כוח לעמוד מול אתגרי התקופה. היא עייפה, חלשה, נגררת, מתנתקת…
ולעומתה יש דור שלם שדורש אמונה.
דור שלם שמחפש דרך, ערכים, ייעוד ומוסריות אמיתית.
דור שלם שצמא ומשתוקק לנשמה שתתן לו חיים.
רק אנחנו נוכל לתת לו את זה. האם נוכל לעזוב אותו דווקא ברגעים הכי קריטיים?…
אבל אז כשהרמתי את ראשי לעומתו ופתחתי את פי לענות הוא התנצל שהתחנה שלו הגיעה, והגיע זמנו לרדת מן הרכבת.
הוא צלצל בפעמון וירד, ונשארתי אני יושב.
ברכבת לירושלים…