פעם חשבנו שהוויכוח הוא רק בין אלו שרוצים לשמור על גוש קטיף, לבין אלו שחלילה רוצים לעקור אותנו מכאן. תיכננו לפעול יחדיו, כאיש אחד ובלב אחד, ובע"ה לנצח. חשבנו שנרכז את כל הכוחות יחד, במאבק משותף ומכריע. לאור זאת יובן מדוע כה הופתענו לגלות שיש גם ויכוח חריף בתוכנו, בין אלו שרוצים לשמור על הגוש. לכן כאב לנו לגלות שיש דעות כה שונות איך עושים זאת. מה מועיל ומה מזיק? האם מישהו יודע בוודאות מה באמת הדרך הטובה והבטוחה להיאבק היום על ארץ ישראל? האם "פנים אל פנים" יביא את הכרעת העם המיוחלת, ובאהבה ננצח? ואולי עדיף להרעיש את אמות הסיפים בהפגנות חריפות ובחסימות כבישים? אולי משהו אחר? אין לנו הכרעה ברורה מה עדיף, וכל אחד עושה כפי כוחותיו והבנתו.
מצב זה, של מחלוקת פנימית בדבר תפקידנו כעת, מחייבת דבר אחד: שנדע לכבד ולקבל את האחרים בתוכנו, שבוחרים לנהוג אחרת. להתאמץ לזכור שהם אינם פועלים מתוך חוסר שיקול דעת, או מתוך חולשה וייאוש. הם פועלים מתוך הבנתם וקריאתם את המציאות, ואת תפקידם בתוכה. עם ישראל הוא מערכת שלמה, גדולה וענפה, ויש בתוכה צבו"ר – צדיקים בינוניים ורשעים. כולם יחד מרכיבים את העם, ועד כמה שזה נשמע מוזר, אסור לוותר על אף אחד מהחלקים הללו.
בתנאים של אי-ודאות, צריך לנסות ולפתח גמישות אישית, רגשית ומחשבתית. הכוונה ליכולת להכיל נקודות ראות שונות של אותה מציאות. להשלים עם זה שיש דעות שונות בדבר אופי המאבק ותפקידנו. לפעמים זה מאד קשה, כי בדרך כלל אנו נעולים על הסתכלות אחת ויחידה של דרך המאבק. קשה לנו לקבל את העובדה הפשוטה, שיש עוד דרכים להתבונן באותו מאבק עצמו. קשה להבין איך מישהו חכם יכול להגיע למסקנה כה שונה משלנו. נדמה לנו שיש רק דרך אחת נכונה ולגיטימית. בזמנים כאלו מה שיכול לעזור לנו בתחום הרגשי, הוא היכולת בו זמנית "לתפוס" צעד אחד הצידה, מה שנקרא בלעז 'פרספקטיבה', ולהסתכל מכוון אחר, קצת ממרחק, על המתרחש. אז יתברר שיש דרכים שונות לפרש את המציאות, ושאפשר לחשוב גם אחרת, וכו'... זה לא סותר את הרצון שלי להמשיך לפעול, בכל העוצמה, בדרך שלי. זה לא מהווה חולשה. זה רק מאפשר לי להבין את המציאות הפנימית ולכעוס פחות.
זה דומה למה שקורה לאנשים אחרי אסון, כשפתאום כל הדברים הקטנים נראים לגמרי אחרת. פתאום תופסים פרופורציה ואומרים "איך דאגתי מדבר כזה, הרי זה באמת פחות חשוב!". לאור זאת נבין איך מקבלים גישות שונות של אנשים בתוך המשפחה, או בתוך הישוב: קודם כל, משוחחים ומבררים, אפילו אם זה כואב. תזכרו: כשאנחנו כועסים, בדרך כלל מסתתר מאחורי הכעס המון כאב. יותר אמיתי ונכון להתחבר לכאב מאשר לכעס, ואז גם קל יותר לשוחח ולהקשיב. הכל מתוך אהבה בסיסית, מתוך אמונה שהשני לא רוצה ברעתי, להיפך, הוא רוצה בטובתי. לדעתי הוא אולי שוגה, ואנסה להסביר לו למה, אבל הוא רוצה בטובתי כי אכפת לו ממני. וגם לי כמובן אכפת ממנו, וזה הבסיס להיותנו יחד- משפחה אחת, ישוב אחד, עם אחד.
במצבנו חשוב מאד לזכור שלמרות שבאמת קורה דבר מאד קשה, עדיין נשארים ערכים אחרים מאד חשובים, יציבים במקומם. המשפחה תישאר בע"ה ביחד, מלוכדת, אוהבת ואיכפתית, לא משנה מה יקרה. הקבוצה מהנוער גם כן עוברת יחד את האירועים וגם ה"ביחד" שלה יכול לתת הרבה חוסן. גם עם ישראל נשאר חי וקיים. אולי מוכה ועצוב, אבל עדיין חי, ולא יטוש ה' עמו.
** מרים שפירא, קרני שומרון, פסיכולוגית קלינית, מרכז מהו"ת