השעה, ללא ספק, שעה קשה. וכמו כל שעה קשה, היא גם שעה גדולה. הרבה מאד תלוי בנו, אך לא הכול בידינו. יש דברים התלויים בבחירתם של אנשים אחרים, והכול בידי שמים.
אולם דבר אחד תלוי בנו, ואך בנו, והוא עולמנו הפנימי. האדם אינו תוצר של המאורעות שעוברים עליו, אלא של הדרך בה הוא בוחר לראות אותם ולפעול בתוכם. יכול הוא לראות את הדברים בעיניים הרסניות לעצמו ולאחרים, ויכול הוא לראות אותם במבט בונה, ומתוך כך לבנות את עצמו, את סביבתו ואת עמו.
מיקוד שליטה פנימי
ישנן שני סוגי מבט. מבט הרסני ומבט בונה. מבט הרסני- מתמקד בעיקר במאורעות החיצוניים ובסיבותיהם. יש בו נטייה חזקה להאשים: את הערבים, את ראש הממשלה, את הפוליטיקאים, את המנהיגות האיזורית, את הרבנים, את ההורים, ואת מי לא. המבט הבונה – לוקח אחריות. הוא לא שוקע בעבר, אלא מפיק לקחים ממה שקורה ומפנה את מבטו אל העתיד. אמנם יש את מי להאשים. אכן יש על מי לכעוס. אולם לא זה המוקד. המבט ההרסני מתמקד בציפיות שהיו לי מאנשים ומגורמים כאלה ואחרים, ובאכזבות שהם מאכזבים אותי, בעוד שהמבט הבונה מופנה פנימה, אל הרצון. עיקר שאלתו: מה אני רוצה? – זה מה שחשוב.
ומכאן לעיקר. המבט ההרסני מחפש סיבות. שאלת המפתח שלו היא: לָמה? מדוע? למה זה קורה לי? מדוע עושים לי את זה? לעומתו, המבט הבונה פונה אל עבר המטרות. לא 'מדוע' ו'לָמה', אלא 'לְמה' ו'לשם מה'? דברי הרמח"ל בתחילת מסילת הישרים שגורים על לשונו וצרובים בתודעתו:
"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
אדם כזה יודע, כי אפשר לאיים על ההווה שלו, ולבקש להחריב את אשר בנה בעבר. אולם את עתידו, את שאיפותיו, את חלומותיו, את רצונותיו ואת יכולתו לבחור ולהחליט – את זאת איש לא יוכל לקחת ממנו. מצב קשה בו הוא נמצא, לא יוגדר אצלו כ'בעיה' בה הוא תקוע, אלא כשאיפה שטרם נתגשמה, והעתיד כולו פרוש לפניה. הוא רואה בבעיה אתגר העומד בפניו וממתין למי שייענה לו.
מהי מטרתנו?
חכמת חיים זו – כשם שהיא נכונה בחיים הפרטיים, כך היא נכונה ברמה הציבורית והלאומית. השאלה המרכזית העומדת לפתחנו היא: מהי מטרתנו? אנו פועלים בעוצמה ובגבורה, בנחישות ובעוצמה, כדי להציל את גוש קטיף וצפון השומרון מחורבן. מדוע גוש קטיף והשומרון כה יקרים לנו? הסיבות לכך רבות מספור, ולא נשוב למנותן. אולם הסברים אלו, משכנעים ככל שיהיו, אין בכוחם להוביל אותנו קדימה. יש בהם כדי להעצים את תחושת הכאב על מה שעלול לקרות. יש בהם כדי להגביר את הזעם על מי שמבקש לעשות לנו את הדבר הנורא הזה. אף יש בהם כדי לחזק את המוטיבציה שלנו להיאבק. אולם בכדי להתקדם אנו זקוקים למשהו נוסף. עלינו לצאת משאלת ה'לָמה' ולשאול גם את שאלת ה'לְמה'. ולפני שניגש לעיקר, ניקח דוגמא קטנה של 'מגדל מטרות'.
שלומי מתלבש.
כדי לצאת מהבית.
כדי ללכת למועדון הנוער
כדי להשתתף באסיפת נוער
כדי לתכנן פעילות הסברה
כדי לשכנע כמה שיותר אנשים להצטרף לפעילות
כדי לשכנע עוד חלק מהציבור בארץ לתמוך בגוש קטיף
כדי ליצור רוב גדול בעם שרוצה את ארץ ישראל
כדי ליצור לחץ ציבורי אפקטיבי על ראש הממשלה
כדי למנוע את ההתנתקות.
שום פעולה לא עומדת בפני עצמה. בסופו של דבר הכול מכוון אל המטרה. וכמובן, על שלומי לשאול את עצמו אם באמת מה שהוא עושה מביא תועלת למטרה שלשמה הוא פועל.
ועכשיו נעלה למקום קצת יותר גבוה:
אנו יוצאים לפעילות
כדי למנוע את ההתנתקות.
וזאת כדי? ...?
כדי לפעול נכון, אנו נדרשים לתת תשובה גם לשאלה הזאת. בלי זה, הרי "העיקר חסר מן הספר"! מכיוון שלא התרגלנו לחשוב על הקומות העליונות של ה'מגדל', אולי יהיה צורך, בהמשך הדרך, לתקן מעט את הניסוחים, אבל בגדול – כך צריך להיות המבנה של ה'מגדל' בקומות העליונות שלו:
אנו פועלים למנוע את ההתנתקות
כדי לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל בגוש קטיף ובצפון השומרון
כדי שמדינת ישראל תקיים כאן את הריבונות שלה
כדי שהמדינה תקיים את מצוות כיבוש הארץ
כדי לתת ביטוי עמוק ומשמעותי לכך שהמדינה היא מדינה יהודית, המחוייבת לדברי התורה והנביאים
כדי שמדינת ישראל תהיה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש"
כדי להגשים את החזון של הנביאים
כדי לתקן עולם במלכות ש-די.
וכאן עלינו לדעת. גם אם הכניסה לאחת הקומות של המגדל חסומה, יש כניסות אחרות. אם אין דלת, יש חלונות. אם אין חלון, נרים סולם אל החלון שבקומה הבאה. ואם אין סולם, נעקוף את המכשול בדרך אחרת. השאיפה שלנו להגיע לקומות העליונות לא תלויה בכלל בקומות התחתונות. איש לא יכול לקחת מאיתנו את השאיפה להפוך את מדינת ישראל למדינה יהודית במלוא מובן המילה. איש לא יכול להכריח אותנו להתכחש לחזון הגדול של נביאי ישראל, שדיברו על עם ישראל כ"אור גויים" המביא את ברכת האמונה, הצדק והיושר הא-להיים אל האנושות כולה. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
שאיפתנו אינה קצרת טווח. המנון המדינה מדבר על כך ש"לא אבדה תקוותנו... להיות עם חופשי בארצנו". ומכיון שהחזון הוא כל כך נמוך, הגענו למצב בו חושבים רבים מבני עמנו כי:
"כל עוד לפאתי מערב אחורה, עין לאמריקה צופיה, אוסלו היתה תקוותנו... להיות עם חופשי בחוף ארצנו, בלי ציון וירושלים"
ואילו אנו – על גבי ההזדהות שלנו עם שאיפה זו – מדברים על דברים הרבה יותר גדולים: "תחיית האומה בתורתה על אדמתה". "לעד חיה בלבבנו, האמונה הנאמנה, לשוב לארץ קדשנו, עיר בה דוד חנה".
במצב הנוכחי
מתוך נקודת מבט גבוהה זו, מרום גגו של 'מגדל המטרות', נתבונן במציאות בה אנו חיים ונאבקים. היחס שלנו למדינת ישראל לא נובע ממה שהיא עשתה או עושה. מעשיהם של מוסדות השלטון מכאיבים לנו עד מאד, וצודקים אנו לחלוטין בכך שאנו רוגזים ומתקוממים כנגדם. אולם הגישה העקרונית שלנו כלפי המדינה אינה נובעת מן העבר, ואף לא מן ההווה. הגישה נסמכת על שאיפותינו הגדולות ביחס לעתיד.
זהו ההבדל המהותי שבין הציונות הדתית לבין העולם החרדי. גם לנו וגם להם יש ביקורת נוקבת על המדינה. גם אנו וגם הם נהנים מדברים טובים שהמדינה מעניקה לשנינו. ההבדל בינינו אינו נובע מעוצמת הביקורת על המדינה ומוסדותיה. אילו זה היה המצב, היה עלינו ללבוש כיפות שחורות עוד לפני חמישים שנה, כאשר נגזזו פיאותיהם של עולי תימן, ונבזזו אוצרותיהם הרוחניים של העולים מיתר ארצות המזרח. ההבדל בינינו לא מתחיל מהעובדות, אלא מהשאיפות. שאיפתנו, כציונים-דתיים, היא להביא את מדינת ישראל להיות באמת המדינה שתממש את הייעוד הגדול שלנו כעם, הייעוד הנרמז בתורה ומפורש בדברי הנביאים. אנו יודעים שכרגע המטרה הזאת עדיין רחוקה, אבל לשם אנו חותרים. ואגב, הכוחות הרוחניים העומדים לרשותנו למען מימושה של מטרה זו הם אדירים!!! לפני 20-30 שנה לא יכולנו אפילו לחלום על עוצמה כזאת. הציבור החרדי, לעומת זאת, לא הגדיר לעצמו מטרה כזאת. לכן אינו רואה במדינה שום ערך, ולכל היותר הוא חושב שכעת אין דרך אחרת להבטיח את הקיום שלנו בתוך הים הערבי הגדול, ללא מסגרת מדינית עם צבא חזק (דבר שגם עליו צריך להודות לה' כאשר אנו עומדים רק 60 שנה לאחר השואה).
את דרך המאבק שלנו נבחן יום יום ושעה שעה לאור המטרות הגדולות שלנו. פגעו בנו בעבר, פוגעים בנו בהווה, ועלולים לפגוע בנו גם בעתיד. אולם לא יוכלו להחריב אותנו. היחידים היכולים להחריבנו הם אנו עצמנו. אם נשכח את המטרות ארוכות הטווח שלנו או נתייאש מיכולתנו לפעול למענן, אם נפעל בהווה בצורה שתפגע פגיעה אנושה ביכולתנו לפעול למען מטרותינו בעתיד – נכרה לעצמנו בור עמוק. אולם אם נשים כל הזמן את המטרות הללו מול העיניים, לא נאבד לעולם את התקווה ואת האמונה. ואם כך נעשה, יהיה המאבק שלנו למען בתינו – מאבק הרבה יותר בונה, מאבק הרבה יותר חיובי, ומתוך כך – מאבק הרבה יותר יעיל. מאבק שבסופו של דבר יהפוך את המהלך הנורא של ה'התנתקות' ל'התחברות' גדולה ועמוקה, לא רק של העם לארצו, ולא רק של חלקי העם אלו לאלו, אלא גם התחברות של מדינת ישראל כולה אל החזון שמכוחו הוקמה; חזון שלמענו אנו נכונים לשאת בכל הקשיים והתסבוכות שבמהלך הגאולה בו אנו נמצאים.