על היחס לאלימות המשטרה
שאלה:אני מבקש לשאול על היחס שלנו לחיילים ולשוטרים. היו כאן בגוש כמה הפגנות בזמן האחרון. אני מדבר על הפגנות שקטות, בהם תושבים מחו על הפקרת חיינו למבול הפצמ"רים. באחת הפעמים, עמדו אנשים בשקט, בצד הכביש, ליד מעבר טופאח. הם רצו למחות על העובדה שפתאום מרשים למחבלים לנסוע בכביש שיסכן אותנו. המשטרה הגיעה ופשוט התנפלה על אנשים. ממש סתם. ראיתי איך גוררים ומכים את המלמד שלי מהיסודי. מה אני אמור לחשוב על שוטרים כאלה? וגם, בן דוד שלי בכיתה ט' הפגין בפתח תקווה על המדרכה מול בית חולים בלינסון. באו ועצרו אותו ולקחו אותו למשטרה. למה? באיזה זכות? ועוד דבר: כשהפגנו נגד המפגש עם המחבלים בתוך אזור התעשייה שלנו, עצרו שכן שלי לעשרה ימים. אני הייתי שם וראיתי שהוא סתם עמד בצד בשקט כמו כולם. בכל העיתונים כתוב שהשוטרים קיבלו הוראות לבוא ללא תגי זיהוי. שנאמר להם שאם הם ישברו ידיים ורגלים שלנו, יסלחו להם על זה. ראיתי בעיתון תמונות של מחנות מעצר וכלובים שהכינו לנו.
למה? מה עשינו? לא חסמנו כבישים ולא הבערנו צמיגים. אנו בסה"כ מיישבים את הארץ, ונשלחנו לכך על ידי ראש הממשלה הזה!
איך לא ארגיש שנאה כלפי המשטרה? מצד שני, השנאה הזאת מפחידה אותי. אני רואה חייל בעמדה ומדמיין איך הוא יבוא לגרש אותי ואת אחותי מהבית. איך אפשר לא לכעוס עליו? איך הגעתי למצב כזה שאני רואה חייל שלנו, חייל יהודי, ומרגיש כאלה רגשות כלפיו? ובעיקר, מה עושים עם הרגשות האלו? אני מצטער על האריכות, אך קשה לתאר לך מה אנו מרגישים כלפי השוטרים והחיילים. (ועוד דבר. איך רוצים שפעם אני אשרת בצבא כזה, שחלילה יהרוס לי את הבית ואת החיים).
תשובה:
שלום וברכה
לפני כל התייחסות אחרת אני מבקש באופן אישי להיות חלק מההפגנות – ואין הן חייבות להיות שקטות כי אם סוערות, כדרך ביטוי של סערת הנפש העמוקה שלנו. להיות חלק ממציאת כל הדרכים האפשריות, שהן גם מועילות וגם אמיתיות בכדי להביע את כל מה שיש בנו כנגד תוכנית זו: ממחאה ועד עלבון עמוק, ומאחריות לאומית ועד לאזהרה מפני הנזקים החמורים שבתוכנית זו.
יישר כוחכם על הרוח האיתנה ואי השבירה הפנימית, ועל הנכונות להתמודד עם המציאות הקשה ולנסות לשנות אותה במלוא העוצמה.
לעצם העניין, יש לנו שתי דרכים כיצד להתייחס לאלימות השוטרים, ואנחנו צריכים ללכת בשתיהן, אף שיש סתירה ביניהן.
ראשונה בהן היא להילחם נגדה ולהעבירה מהעולם. העברה זו מתחילה בצורת ההסתכלות – אנו חייבים להסתכל בצורה חמורה מאוד על אלימותם, לראות בה סכנה גדולה לדמותה של מדינת ישראל, לפחוד מפני ההשתוללות ולהתמודד נגדה. מעבר לכך, גם במישור האישי מותר לנו לכעוס ולרצות להגיב נגד הפעולות הלא חוקיות והלא מוסריות האלו, ואין אנו חייבים להושיט את הלחי השניה. מתוך ההסתכלות באה המניעה, ואנו חייבים לעשות הכל כדי למנוע אותה – לצלם, להתלונן, לעורר דעת קהל, להביא "חומר טוב" בפני אמצעי התקשורת, ולעשות כל פעולה כדי למנוע את האלימות. יש לזכור כי אלימות המשטרה מסכנת את כל קיומה של החברה. זו תשתית מובהקת של דיקטטורה, ואנחנו חייבים לקבל על עצמנו להתמודד עימה לא רק בהקשרים של מאבקנו הצודק, כי אם בכל מקום בארץ בו תהיה אלימות שלא כדין נגד מי שלא הפגין אלימות כלל וכלל ולא הייתה בו סכנה. הרגש העולה מתוכנו כנגד עוול זה אינו רגש של שנאה, כי אם של תיעוב עמוק מהעוול, וזה רגש חיובי ובסיסי שטוב שיהיה קיים באדם.
שאלה אחרת לגמרי היא שאלת היחס כלפי השוטר או החייל הבא לפנות את הבית, ועושה זאת בדרכים שהשלטון פקד עליו. על חייל או שוטר זה, צריך לרחם – ולא לכעוס. העובדה כי הגענו לסיטואציה כזו, ולמציאות בה ממשלה שולחת זרוע שלטונית כדי לממש מדיניות הפוגעת באחים שנשלחו על ידה להתיישבות – יותר מכאיבה מאשר מכעיסה, וצריכה להביא אותנו לרחמים ולא לזעם. אין כעסנו מופנה כלפיהם כי אם כלפי שולחיהם. יש לזכור כי חלקם הגדול עושה זאת בכאב פנימי עמוק, ואף הוא מתמלא זעם על המציאות הקשה שנכפתה עליו. כאן צריך להיזהר, ולהיות מסוגלים לעשות הבחנה בין הכאב שלנו על המעשה לבין הכעס שלנו על השליחים. לא כלפי השליחים הוא צריך להיות מופנה, כי אם כלפי המשלחים.
במקביל, וכאמור – יש סתירה מסוימת בדברים, אנחנו צריכים לנסות ולבחון את המצב ואת עצמנו כפי שגורמי החוק רואים את זה. לאו דווקא בשביל להסכים, אך בשביל להבין. כבר חז"ל הזהירו אותנו "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". מניסיוני בענייני "שלום בית" אני יודע כי לעיתים מזומנות יושב זוג, וכל אחד מספר את סיפור מערכת היחסים ביניהם בצורה שונה לחלוטין, עד שלוּ לא הייתי יודע שמדובר באותה משפחה, הייתי משוכנע שמדובר כאן בשתי משפחות שונות.
ניסיון זה אני מעתיק לכל תחומי החיים – גם במפגש בינינו לבין המשטרה ושאר כוחות הביטחון אנחנו חייבים להאזין גם לסיפור שלהם. מה שלנו נראה כהתנהגות שולית נראה לפעמים להם כהתנהגות עיקרית; מה שלנו נראה כלגיטימי נראה בעניינים אחרות לעיתים כסכנה לשלום הציבור וכדו'. לא לחינם ציוותה התורה כי על פני שניים עדים יקום דבר, ופסלה את מי שנוגע בדבר להעיד על המציאות. התורה הכירה היטב את הקושי בראייה אובייקטיבית של המציאות. בשעה שאדם מודע גם לסיפור של השני, הוא מנסה לעשות את כל שביכולתו כדי שלא יהיה לשני בסיס לסיפורו, וכדי שאף הוא יראה את המציאות עין בעין יחד אתו. דבר זה מחייב אף אותנו, ואנחנו צריכים להשקיע כל מאמץ כדי שהניסיונות הלגיטימיים והמוצדקים שלנו לעצור את התוכנית הרעה לא יוכלו להתפרש על ידי כוחות הביטחון בדרך לא ראויה, ולא יזינו את ההסתכלות העוינת שלהם.
אני מאמין כי בשעה שננהג באותן דרכים המצוינות לעיל, הבעיה הקשה שהעליתם תצטמצם, לפחות חלקית. אם ניאבק באופן עקבי ושיטתי נגד אלימות כוחות הביטחון, כמו גם נגד רגשות השנאה והעוינות המפעפעים בתוכנו, נמצא את הדרך הראויה לאחוז בזה וגם מזה לא להניח את ידינו.
וימלא ד' משאלותינו לטובה!
יובל שרלו
על היחס לאבא שהצטרף למשא ומתן
שאלה: לכבוד הרב י. שרלו,
המנהיגות אומרת שאסור לשתף פעולה ולהיפגש עכשיו עם שרון. זה מחליש את המאבק שאנו עדיין מחוייבים כלפיו ומשחק לידיו. אני מסכימה לגמרי. אבל אבא שלי הוא בין אלו שנפגשו איתו!! אבא שלי, שתמיד האמנתי בו והערכתי אותו, נשבר ובוגד במאבק! איך אני יכולה להסתכל לו בפרצוף? איך אשב מולו השבת בשולחן? ומה אסביר לשאר החברה במושב, שרותחים עליו? איך אפשר להמשיך להעריך אותו, כשהוא עושה מעשה כזה, נגד כל הנהגת הגוש, נגד כל הרבנים. והוא תמיד אמר לנו שהרבנים הם המנהיגים.
כמו כולם, שמענו בהלם שכמה אנשים הלכו על דעת עצמם לעשות עסקים עם מי שרוצה לגרש אותנו. גם אני גיניתי את זה בחריפות, כי זו באמת דעתי. ופתאום הסתבר שאבא שלי ביניהם!
אני שבורה מזה, ולא יודעת מה לחשוב עליו.
תשובה:
שלום וברכה
בשעה שמגלה אדם את עצמו במציאות של משבר, הוא קרוי לבחינה מחודשת של מה שהביא אותו למשבר. לא טוב לו לשקוע בתחושת הנפילה, ועליו לבחון מה הוא יכול להוציא מתוך המציאות המסובכת הזו. קשה למצוא את עצמך בעימות. בעימות בין מה שלדעתך אמיתי ואף שמעת את הדברים בעבר מאביך, ובין המציאות המתבררת נגד עיניך ועינינו, כשחלק מאתנו פועלים במדיניות שונה מאשר זו של ההנהגה המקומית. יש טוענים שעכשיו זו שעת מבחן של "הלנו אתה אם לצרינו". שצריך ללכת בקו הדין הנוקשה ולדון אפילו קרובי משפחה לכף חובה. אני איני סובר כך, ומציע דווקא לבחון באופן מחודש את הסיבות שהביאו למשבר, כמו גם את ההקשר הכללי.
מה שעשה אביך אינו חייב להתפרש כבגידה וכשבירה. בעיניו הדבר בוודאי נחשב כקבלת אחריות על גורל המשפחה והשכנים, וכחובה המוטלת עליו לדאוג ל"יום שאחרי" אם המאבק ח"ו ייכשל. בוודאי שהוא אמר לעצמו כי טוב שיש מאבק בלתי מתפשר מחד גיסא, אולם חייב להיות מסלול מקביל. לדעתו, אמנם ייתכן והדברים פוגעים אחד בשני, אך זו המציאות הכואבת שאנחנו חיים בתוכה, ואסור לעשות רק דבר אחד. הרי אם שמים את כל המאמץ במקום אחד ייתכן והוא ייפול. נכון שהמנהיגות שלנו סוברת שהדבר מוטעה, ונכון שהדבר גם מחליש את ההחלטה הכללית שלנו כציבור, אולם אסור לנו לצייר את הכל בצבעי שחור ולבן. החיים כולם מורכבים מגוונים שונים של אפור, וזו המציאות בה אנו מתפקדים.
גם את ההקשר הכללי צריך לבחון. מאבקנו הכללי על ההתיישבות בארץ ישראל, כמו גם על זהותה היהודית של המדינה כולה, אסור לו שיכבוש את כל תודעתנו, ותמורתו נפורר כל דבר אחר. זה יהיה חלק מהתבוסה שלנו ומהניצחון של המציאות הכואבת עלינו, אם חס ושלום יביא המאבק לפירוק של משפחות או לפגיעה בקירבה בין הורים לילדים. אני רוצה להמחיש את העניין מכיוון אחר: ההלכה אסרה עדות של קרובים, לאמור: גם אם בן יראה את אביו חוטא ח"ו אין הוא מעיד נגדו בבית הדין, אף אם אביו יצא בשל כך זכאי. זו אמנם גזירת הכתוב (בלי נימוק מפורש), אולם נראה ששורש איסור זה הוא בהכרת התורה במציאות משפחתית שהיא גוברת על החובה להביא פושע למשפט. מהלכה זו אני למד גם על המקרה שלנו – אסור לנו לפורר את המשפחה, ואל לנו להניח לכאב על מעשה ההורים להביא לעוינות פנים משפחתית, לראיית מישהו כבוגד או לכל לשון אחרת. זה חלק מאותו תחום אפור בו אנו חיים, ואין לנו אלא לנשוך שפתיים, לכאוב את העובדה שמישהו מבני משפחתנו הולך בדרך אחרת, לדון אותו לכף זכות כפי שכתבתי למעלה, ולהמשיך לבנות ולקיים את המשפחה למרות הכאב הגדול.
ודוגמא אחרונה: אנו מכירים בשנים האחרונות מאמרים רבים של רבנים הדנים בשאלת יחס המשפחה אל הבן או הבת שהחליטו להיות חילוניים. הדבר מכאיב לא פחות ממה שנתפס כבגידה בהתיישבות בארץ ישראל ולעיתים אף יותר, ואף על פי כן אנו מוצאים כי ההדרכות כולם מדברות על שמירת קשר, המשך בניין המשפחה, הקירבה המחבקת, והיכולת להבדיל בין הכאב הגדול לבין העובדה שאנו בני משפחה אחת. הדרכות אלו יכולות להיות מורי דרך למציאות המתוארת בשאלה, בה אב המשפחה הולך בדרך מנוגדת לדרכך או אפילו לזו של ההנהגה הכללית.
כל טוב ובכאב גדול
יובל שרלו
על התחושה שחברים ושכנים "נהרגו סתם"
שאלה:
חבר טוב שלי נרצח כאן בגוש לפני כשנתיים. גם אחד השכנים שלנו נהרג על ידי המחבלים הארורים. נתנו לנו אז כל מיני שיחות חיזוק, ואמרו לנו שאנחנו גיבורים, שממשיכים להחזיק את הגבול של ארץ ישראל. שהאנשים שנהרגים הם גיבורים, כי כולנו חיים כאן בשביל המדינה. שאם לא נהיה כאן, למרות סכנת החיים, אז המחבלים יסכנו את אשקלון. ועכשיו פתאום אומרים לנו לעוף מפה, ושהישיבה שלנו כאן מיותרת ומזיקה. יוצא לפי זה שהשכנים והחברים שלי מתו סתם (אני מתנצל על המשפט הזה, אבל אמרו שמותר לכתוב מה שבאמת רוצים). הרי אם היו אומרים לנו לעוף מפה לפני שנתיים, גם החבר שלי מהשבט וגם השכן מהמושב היו בחיים. אז למה המדינה עשתה את זה לנו? הכי אוכל אותי זה לחשוב שהם מתו (חלילה ) סתם. בתודה מראש.
תשובה:
שלום וברכה
אינך הראשון המעלה שאלה כואבת זו. פרשנים רבים טענו כי זו למעשה השאלה אותה העלה קהלת בשיר הידוע שבפרק ג בספרו. שם כתוב כי עת לכך ועת לכך, והמסקנה הכואבת של השיר היא "מה יתרון העושה באשר הוא עמל", לאמור: אם לעיתים יש לטעת ולעיתים יש לעקור נטוע, הרי שאין אנו יודעים אם מה שאנו בונים ויוצרים הוא בעל ערך והוא יישאר בכלל, ואם כן מה יתרון העושה באשר הוא עמל?
מה התשובה שאנו אומרים לעצמנו ?
אנו אומרים כי אין זה נכון שדברים נמדדים רק לאור מבחן התוצאה הממשית – האם מסירות הנפש שלנו והקרבת החיים הצליחו מבחינה ריאלית והשאירו את הנטוע במקומו, או שחלילה הם נכשלו, ומה שנטענו- נעקר. אנו אומרים לעצמנו כי הוויית הקיום ותרומתה חרותות גם במקומות רבים אחרים. מסירות הנפש למען ההתיישבות חרותה לא רק ברגבי ארץ ישראל, כי אם גם בנפשותינו, ובנפשות כל הדורות שצמחו בשנים האחרונות סביב הנכונות להיחלץ למען עם ישראל ותורתו בהתיישבות בארץ. אנו גם רואים זאת באופן ריאלי – טעות לחשוב כי התוצאה היחידה של מפעל ההתיישבות הן עצם ההתנחלויות. מפעל זה שינה לחלוטין את כל דמותה של הציבוריות הציונית-דתית, וההתפתחות העצומה של עולם הישיבות והמדרשות, קיום המצוות ומפעלי הצדקה והחסד, אף הם תוצאה של השינוי הנשמתי והנכונות למסירות נפש שהתחוללה בשל ההיחלצות למען מפעל ההתיישבות!
מסירות נפש זו חרותה בתוכנו. גם אם ח"ו לא נצליח, אנו מלאים נכונות לנטוע במקום אחר ולהצמיח משם את גאולת ישראל. הם יעקרו במקום אחד ואנחנו נבנה במקומות רבים נוספים ואת הרוח הגדולה שהיא חרותה בתוכנו מתוך הנכונות שלנו למסור את הנפש למען האידיאלים הלאומיים, אנו ממשיכים לקחת אתנו ולפתח בכל מקום. מובן הדבר שאנו רוצים להימנע מלשלם את המחיר הנורא של חיי אדם – הרוגים ופצועים בגוף ובנפש – וטוב היה לו נזכה להמשיך לבנות במקומנו לא מצולקים ולא כואבים את הכאבים הגדולים שנאלצנו לעבור. אבל לא כך התגלגל עלינו ממרום, ואנחנו ממשיכים לינוק עוצמות וכוחות ממה שעשינו בשנים האחרונות, ולטעת בתוך נשמותינו את מסירות הנפש של חבירנו ושכנינו ששילמו בנפשם את המחיר הנורא של הרשע מצד אויבנו. אלו לא יימחקו מתוכנו לעולם.
כל טוב
יובל שרלו
** הרב יובל שרלו, ראש ישיבת פתח תקווה ורבה של קהילת "נצח שלמה", פ"ת