ההלכה מבחינה בין "אנינות" לבין "אבילות". אנינות היא תיאור למצבו של האדם שמת לו מת, טרם ההלויה, ומושג האבילות מתאר את האדם שקבר את קרובו ועתה הוא מצווה להתאבל עליו.
אונן, פטור מכל מצוות העשה! זהו חידוש מבהיל!לומר, שהתורה, פטרה, במודע, את האדם מכל המצוות! היתכן?!
מבאר הרב סולובייציק: "האנינות מסמלת את התגובה המיידית על מותו של אדם אהוב, צער שאין לו גבולות ויגון מייסר הנוקב עד תהום, המותירים את האדם כשאין דיבר בפיו ודעתו מעורבבת עליו. רושמה של התחושה הוא כביר. האדם נעשה מודע לחוסר ערכם של החיים ולאבסורדיות שבהם, ומצוקתו אינה יודעת גבול. ההלכה אינה מנסה לבלום תחושה זו...היא פוטרת אותו מכל מצוות עשה, כיוון שאינו יכול לפעול בחופשיות".
הנה, מלמדת אותנו ההלכה שיש ערך להתפרקות, לכאב, לבכי. לאנחה, לתחושה של סופיות, כאילו הכל נחרב ואין טעם לחיים. אלו הן תחושות טבעיות שמלוות כל אבל. אולם, אם תחושות אלו לא יהיו מוגבלות, זמניות, עם בעקבות הקבורה לא תבוא התקווה והאפשרות לצמיחה, להתקדמות, הרי שאז מאבד האדם את ערך חייו. קיום המצוות הוא ביטוי של מבט אל העתיד, של המשך החיים, של תועלת שבמעשה טוב לעומת הנזק שבמעשה רע.
חידושנו הוא, שהאבילות, הצמיחה, הבנין, התקוה, הבכי הרציונאלי, האבילות השכלתנית, צומחת מתוך ועל גבי האנינות, ההתפרקות, בכי שותף וזורם.
רבים חשו בימים האחרונים כאוננים. בכי עמוק ליווה אותם. תחושה של חוסר אונים, כאב מפלח המערער על עצם הסיבה והתכלית של כל חיינו במדינה.
הבכי הזה, הוא התשתית לבניה המחודשת, כל עוד הוא מוגבל. סתימת הגולל, מחייבת מעבר מאנינות לאבילות.
מיד לאחר סתימת הגולל, ניצבת שורה של מנחמים, והם הביטוי לתקווה, להמשכיות, לחזרה למסלול של בנין ויצירה.
לא רע הוא הבכי ואין פסול בתחושה של התפרקות. הם, חלק מבנין מחודש. ברוך "מנחם ציון" ומתוך כך: "בונה ירושלים"