ההלכה היהודית קובעת בדיני אבילות כי "שלושה ימים לבכי". הלכה זו אומרת כי בשעה שאדם מתאבל הוא אינו מתחיל לעשות את החשבון כולו, ואינו מנתח מבחינה שכלית את מצבו ואת החיים שנותרו לאחר המכה שספג. הוא בוכה.
אנו מצויים עתה בשלושה ימים של בכי. הבכי ייקח יותר משלושה ימים. עוד רחוקה העת מניתוח מסודר ועמוק של כל מה שאנו צריכים לקחת עמנו ממה שעבר עלינו. אנו בוכים. אף על פי כן, ביקשה מערכת "כיפה" לרשום כמה עקרונות יסוד של חיינו, כדי שגם בימים קשים אלה לא נישאר עירומים ללא משענת וללא יתד נאמן שיוכל לסייע בעדנו לעבור את השלב הראשון לאחר המכה. הדברים הם בבחינת "עזרה ראשונה", עד שיבוא זמן הבירור העמוק.
ימים גדולים אלה חשפו את העוצמות הגדולות הקיימות בנו. האנרגיות העצומות, השליטה העצמית, היכולת שלא לפרוץ גבולות, האמונה והביטחון בדרך בה אנו הולכים, הצניעות היסודית בה אנו נוהגים גם כשאנו בחברה רחבה, ועוד עניינים רבים אחרים, המרוממים את תחושתנו הפנימית שנכונו לנו ימים גדולים.
מבחנה של תנועה גדולה היא בזמן שבר, ואנחנו השבורים על הריסת גוש קטיף עומדים כעת למבחן פנימי. גוש קטיף של מטה –חרב. גוש קטיף של מעלה –הרעיון והחזון –לא חרבו, ולא ניתן להחריבם. הם חיים בתוכנו. על כן, אנו פונים עתה לבניין דברים נוספים שיש לבנות בארץ ישראל ובעם ישראל, ומפנים את כל האנרגיות לכיוון זה. החברה הישראלית זועקת לכוחות שיבואו ויבנו בה את עצמה –בין אם מדובר בתחום הופעת התורה והזהות היהודית, בין אם מדובר בענייני ההתיישבות וחיזוק ארץ ישראל, בין אם מדובר בצדק החברתי ובין אם מדובר ביהודי התפוצות. אנו נוליך את האנרגיות כולן לכיוונו של עם ישראל ולחיזוקו ברוח חיינו.
לא פשוט עתה לשוב אל מהלך חיינו. בשעה זו נתונים אלפי מגורשי גוש קטיף במצוקה קשה, גם בשל כל מה שעבר עליהם והתמוטטות מפעל חייהם, וגם בשל אי היערכותה של המערכת האזרחית למה שהיו ראויים לקבל ממדינה שסילקה אותם מביתם. ראוי כי נתחייב לא לנוח עד שתימצא קרקע בטוחה ויציבה תחת רגליהם. ההתנדבות לעזור בשבועות הראשונים היא חשובה, אולם המבחן הגדול הוא המבחן ארוך הטווח, ואנו נעמוד בו. זו גם הזדמנות פנימית שלנו לכרות ברית עם כל מי שנעשה לו עוול בחברה הישראלית, בתחומי הצדק החברתי והחסד - ולא לנוח עד שאף הוא יזכה במזור לפצעיו.
החזרה למהלך חיינו תחייב אותנו לשוב אל הבניה ארוכת הטווח. אל הלימודים. אל ההתנדבות. אל תנועת הנוער. אל קיום המצוות. אל החיים. זה יהיה לא פשוט, כי מי שעבר חוויה כה עזה בגוש קטיף יתקשה "להתקרר" ולשוב אל מקומו, לבניין האמיתי שהוא הבניין ארוך הטווח. אנו יודעים כי זה תנאי הכרחי לקיומנו, וכי בדרך זו פורצות האמיתות –בבניין עקבי ושיטתי, בהתקדמות מתמדת ואיטית.
היו בנו גם קצת תופעות אסורות. יבואו בקרוב ימים בהם נצטרך לברר מדוע נפלנו בנושאים שונים. כשם שאסור לנו לראות דרך תופעות אסורות אלה את הכלל כולו ואנו זוכרים היטב דווקא את מעשי הרוב המוחלט של בני הנוער, אסור לנו ליפול בבור האטימות ולהימנע מתיקון. בבוא יום התיקון –נתקן, ונשוב אל הדרך היסודית שאנו מאמינים בה.
הקב"ה "אינו עובד" אצלנו. אין אנו קובעים לריבונו של עולם כיצד לנהל את העולם, ואין אנו יודעים מראש מה תהיה הנהגתו. מידת הביטחון בה צעדנו לא קבעה כי הקב"ה מתחייב שנצליח. כבר יואב שר צבא דוד אמר בספר שמואל "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-לוהינו, וד' יעשה הטוב בעיניו", וכך בדיוק אמרנו אנו. ריבונו של עולם שמע את תפילותינו ואת נדרינו, את תשובתנו ואת התיקונים שביקשנו לעשות –ולא קיבל אותם, בדיוק כפי שהוא לא קיבל את תפילה משה רבינו על ארץ ישראל הנמצאת בפרשת השבוע. ברם, כל אלה לא הלכו ריקם. הם הצליחו. הם הצליחו לשנות אותנו ולעשות אותנו טובים יותר, והם נאגרו באוצר התפילות שבשמיים ועשו את התיקונים שהם צריכים לעשות.
כשאנו מתפללים אין אנו אומרים "כל שנבקש לו יהי" אלא "ימלא ד' משאלות לבנו לטובה". אנו יודעים כי יש דברים שאנו מבקשים שאינם לטובה בעיני הקב"ה, ואנו אומרים לו מראש כי אנו מבקשים שהוא ימלא רק את בקשותינו הטובות. אנו תולים בו את עינינו, והוא המחליט מה הוא "לטובה" ומה אינו. חלק מתפילותינו הוא לא קיבל, ואנו מאמינים כי יום יבוא ותתברר לנו ה"טובה" שבדבר. אמונתנו בו לא פסקה, והיא אך מתחזקת לאור גילויי האמונה שגילינו בעצמנו בחודשים האחרונים.
יש הרבה בירורי אמונה שאנו צריכים לעשות. אנו צריכים לבחון מחדש מהי מידת הביטחון ומה היחס בינה לבין אשליה מסוכנת; אנו צריכים לשאול את עצמנו האם עשינו את רצון ד' כראוי; אנו נצטרך לברר כיצד מביאים את דבר ד' לציבורים רחבים; אנו נעסוק בבירור היחס בין המציאות לבין החזון הגאולי ועוד עניינים רבים אחרים. עוד לא הגיעה השעה לכך, וכשהיא תגיעה נעשית זאת במלוא כובד הראש הראוי לשאלות אמוניות מעין אלה.
יש בנו כעס עצום על השלטון בישראל. אנו כועסים על עצם הגישה לתוכניות מדיניות וליחס המוטעה כלפי ארץ ישראל ומשמעותה, אנו כועסים על הדרך בה התקבלה ההחלטה ובוצעה, ואנו כועסים על הפעלת הצבא היקר לנו כל כך למימוש משימה זו. כעס זה אינו רק חוויה רגשית עמוקה, כי אם גם מחויבות פנימית לתקן את הליקויים החמורים האלה.
הכעס על השלטון אסור לו שיחלחל ויעבור לכעס על מדינת ישראל וחזונה. כדי להביט על מדינת ישראל אנו צריכים לצאת מתחושות הכאב שיש בנו, ולעמוד מעט מרחוק. אז נהיה מודעים שוב לחסד הא-לוהי שניתן לנו בהקמת מדינת ישראל, ובעובדה כי אנו מצויים בצמיחת גאולה של ממש. אין לנו אלא להשוות את מעמדנו לפני שישים שנה למעמדנו היום, ולהמשיך להודות לריבונו של עולם על חסד זה, כמו גם להיות שותפים בבניין וביצירה.
מקום מיוחד יש בעולמנו לצבא. הצבא הוא הכלי בו אנו זוכים להודיע לעולם כולו כי דם יהודי אינו הפקר, וכי יש לנו זרוע עוצמתית למימוש כלל ישראל בארץ ישראל. השרות בצבא נובע אצלנו ממקורות רבים –מהמוסר הפשוט שלא ייתכן שאחרים ייהרגו למעננו ועד למצוות עזרת ישראל מיד צר –ואנו נמשיך להיות חלק ממנו במלוא הכרתנו. לא זו בלבד שלא נפסיק להתגייס, אלא להפך –אנו נחזק את הקשר שלנו עם הצבא, ונעמיק יותר ויותר את האחיזה שלו בנו ואת אחיזתנו בו. אין מפירים ברית אחים גם בשעת מתיחות קשה שהועמדנו כולנו בפניה.
עיקר העיקרים שלמדנו בשנים האחרונות כי צריך לעבוד דרך כלל ישראל. מאוחר מידי הגענו לתוכנית "פנים אל פנים", ושם למדנו את העוצמה הגדולה שיש לקשר הבין-אישי ולעובדה שאנו באים כחלק בלתי נפרד מהאומה. יש אצלנו קולות מוטעים המדברים על פרישה מכלל ישראל, וחיים באלטרנטיבה אחרת. גדולי ישראל –ממשה רבינו דרך רבני תקופת ההשכלה ועד מורנו הגדול הרב קוק זצ"ל –דחו כל אפשרות של ניתוק בינם ובין כלל ישראל. אף אנו נחדש ברית זו יותר ויותר, ודרך כלל ישראל נשוב כולנו ביחד לנתיב הראוי ללכת בו.
למעלה מכך, אנו עצמנו ציירנו את המציאות בצורת מלחמת בני האור בבני החושך. את כל האמת ראינו אצלנו, ואת כל החושך בצד השני. כדי לקום ממקומנו ישנה חשיבות של ממש להרחיב את עולמנו ולהכיר בכך שיש אמת מסוימת בצדדים נוספים.
ראוי כי נרים ראש, ואף שבגדינו קרועים וליבנו בוכה, ראשנו יונף בגאון ענוותני. גאון –על שום האמת הפנימית שאנו נושאים, וענווה בשל היותה תנאי הכרחי לכל מהלך רוחני. אנו לא נשברים. האמונה בביאת המשיח אינה מדברת רק על כך שיהיה יום עתידי בו הכל יהיה טוב. היא אמונה המקרינה בנו את ההכרה המתמדת כי העולם יכול להתפתח ולהתקדם גם כאשר מסביב יש משבר קשה. אנו מאמינים בו, ומכוח זה שואבים כוחות לא לעצור. נעקרנו ממקום אחד –ניטע אחר; חרב מפעל אחד –נבנה את אחיו הטוב ממנו; כבה אורו של גוש אחד –נצית אור בגוש אחר.