"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו"
אנו מכירים את סיפורם של קמצא ובר קמצא, על פי הגמרא באגדות החורבן. על פי הסיפור שם, ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס הייתה האמירה שלו לא להרוג את בר קמצא, ומנגד - לא להקריב את הקרבן בעל-המום. במדרש אנו נפגשים עם ענווה אחרת: "והיה שם ר' זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה".
רבבות בית-ישראל השתתפו בצעדה.
עשרות רבנים.
פעילי ציבור.
ואף אחד לא מיחה.
כל הציבור יושב ומחכה מול השער של כפר-מימון, הרבנים מדברים עם המשטרה, ובינתיים - נאומים.
עומד "רב" חבדני"ק, עם ספר תורה ביד (הודו לה' כי טוב שספרי תורה לא מקבלים טומאה), ומדבר.
מדבר על המלחמה האמיתית שלנו.
שלא תטעו. היעד הוא לא גוש-קטיף בלבד. היעד הוא להעביר את מדינת הזדון מהארץ. אנחנו רוצים מלכות בית דוד עכשיו. שבארץ ישבו רק יהודים. לא נוצרים ומוסלמים חו"ח. הרבי יוביל אותנו לבניין מלכות בית דוד. עכשיו.
ואף אחד לא מיחה.
גדולי הרבנים, המחנכים לאהבת העם והארץ, ומתפללים לשלום מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, שמעו והחרישו. ראשי מועצת יש"ע, שנראו המומים בעצמם, לא עשו מעשה.
כי, בסופו של דבר, זה לא מנומס לעצור אדם באמצע דיבור, וזה גם ירגיז את החב"דניקים.
ענוותנותם של תלמידי החכמים, וענוותנותו של כל מי ששמע והחריש, מחריבה את יסודות המאבק הקשה שלנו על גוש-קטיף. אל לנו ללכת שולל - לא כל מי שמתנגד לתוכנית העקירה הוא משלנו. לא כל מי שמחזיק ספר תורה ואומר בעזרת ה', שייך למחנה. כמובן שיש חשיבות גדולה להחזיר יהודים תועים, ולא צריך להרחיק אותם, אבל לא לכל יהודי תועה ניתן מיקרופון.
אנחנו נלחמים למען מדינת ישראל. למען הגאולה השלישית הצומחת לאיטה.
לא ניתן לזרים לחלל את המחנה הקדוש והטהור שלנו.
הגמרא מלמדת אותנו שלפעמים צריך לעשות ויתורים מוסריים-הלכתיים בשביל צורך גדול יותר, והמדרש מוסיף שצריך לדעת לא לכלוא את הביקורת שלנו בגלל שיקולי ענווה מזויפים.
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו"