ארבעה ימים לפני עצרת התפילה בנתיבות, שפתחה את מצעד ההתחברות, התקיימה באותה רחבה בדיוק התכנסות המונים אחרת. אלפי אנשים הגיעו בשעת לילה מאוחרת כדי לחזות בטקס 'התיקון' שקיים שם הרב יעקב איפרגן במסגרת ההילולה לזכר אביו. רק בודדים מקרב אלפי הנוכחים בהילולה, נכחו בהמשך אותו שבוע, גם בעצרת התפילה של מצעד ההתחברות, למרות שסביר להניח שרובם מתנגדים להתנתקות. הם יהודים טובים, הם אפילו די מחבבים את המתנחלים, אבל הם פשוט משבט אחר.
חלק מהחוויות הרוחניות שחוו הנצורים בכפר מימון נבעו מתחושת הגיבוש השבטי ששרתה במקום. בתקופה שבה 'זוכים' בני השבט הדתי לאומי להתקפות מכל עבר, היה נעים ומחזק להצטופף במתחם קטן עם עשרות אלפי אנשים כמוך, שדומים לך חיצונית, חשים אותן תחושות ונלחמים על אותן המטרות. אבל בו בזמן שהנוכחים בכפר מימון חוו התעלות רוחנית לאומית מכוננת, לא הרחק משם, בנחלת שבט דן, המשיכה שגרת חייהם של מאות אלפי אזרחים אחרים, לזרום כרגיל. בני השבט החילוני שמאלני המכנה את עצמו, משום מה, 'העם', הם בסך הכל אנשים נחמדים, אבל מה לעשות, גוש קטיף לא ממש מעניין אותם.
גם אם יתקיימו עוד עשרות עצרות בשדרות, נתיבות, ואופקים, וגם אם עוד אלפי כתומים יצבאו על בתיהם של תושבי תל אביב מידי ערב, סביר להניח שבני השבט המזרחי-מסורתי ובני השבט השמאלני-חילוני עדיין לא יצטרפו לשום צעדה 'לעזרת אחינו הגיבורים'. (ועדיין לא דיברנו על השבט הרוסי והשבט החרדי).
ברגעים האחרונים שלו, המאבק על גוש קטיף הולך ומצטייר, לא תמיד באשמתנו, כמאבק שבטי לחלוטין, של אנשים שנלחמים על עתיד השבט שלהם, ולא כמאבק חוצה שבטים על עתיד המדינה. אם בקלפי עוד היינו יכולים ליצור בריתות בין שבטים, ברחוב אנחנו מגלים שזה הרבה יותר קשה.
תהליך השבטיות שעובר על החברה הישראלית הוא במידה מסוימת בלתי נמנע. כל שבט הולך ומסתגר בשכונות משלו, מתחנך במוסדות החינוך שלו, קורא את העיתונים שלו, ונאבק את המאבקים שלו. השבטיות נוחה, אבל היא גובה מאתנו מחירים כואבים. ההתנתקות מגוש קטיף היא רק אחד מהם. יש לשבטיות הזאת גם הרבה מחירים חברתיים, כואבים לא פחות.
מדורת השבט נעימה ומחממת, דומה נמשך לדומה, וכולם נהנים לפגוש את החבר'ה בהפגנות. החיבוק של כפר מימון היה חשוב להמשך המאבק, אבל אם רוצים לפרוץ לתמיד את מחסום כיסופים מוכרחים לפרוץ קודם את מחסום השבט.